צוחק מי שמגמגם אחרון
"בחיים האמיתיים, אני והגמגום שלי נתקלים בתגובות שליליות, במבטים מוזרים ולא מבינים, ובדיעות קדומות הנובעות מבורות. לא כך כשאנחנו עולים לבמה. המבט המזלזל והמרחם נעלם, ומוחלף במבטים של הערצה, התפעלות, פרגון, ואהבה". שחקן תיאטרון מגמגם מספר מחוויותיו על הבמה
מגמגם אחד עולה לאוטובוס ושואל את הנהג -"ככככממממה עעעעעולה כככככרטטטטיס?" , הנהג משיב לו - "ששששקל עעעעשששרים", המגמגם נפגע ושואל את הנהג -"אאאאאתה עעעעעובד עעעעלי?" אז הנהג משיב לו - "ללללא אאאאאני בבבבאמת ממממגמגגגם".
המגמגם נכנס לאוטובוס ומתיישב, אחרי כמה תחנות עולה מישהו לאוטובוס ושואל את הנהג - "כמה עולה כרטיס?" והנהג משיב לו בצורה קולחת - "שקל ועשרים". המגמגם שומע את זה, חוזר לנהג ואומר לו ברוגז -"אאאאז אאאאתתתתה ככככן עעעעבדדדדת עעעעלי!" אז הנהג ענה לו - "לללללא, אאאאנננני עעעעבדדדתי עעעעליו".
מצחיק? משעשע? ההצגה "צוחק מי שמגמם אחרון" מעלה לראשונה בישראל, במסגרת תאטרון קהילתי אמב"י (ארגון מגמגמים בישראל), סיטואציות וחוויות מחייהם של המגמגמים בארץ. חיקויים, העלבות, השפלות בבית הספר, דחיות בראיונות עבודה, קשיים במציאת בת זוג, כל אלו הן רק מקצת ממנת חלקם של אנשים שסובלים מגמגום.
לא לעורר חמלה או רחמים, רק להעלות מודעות
המודעות מטרת ההצגה אינה לעורר חמלה או רחמים, אלא להעלות את המודעות לגמגום. 1% מהאוכלוסיה הם מגמגמים, והם מצויים בכל מקום: אנשי היי-טק, רופאים, מהנדסים, מוסיקאים ואמנים. אך לרוב לא רואים, ובעיקר לא שומעים אותם. על הבמה, הגמגום אינו עוד משהו שמנסים להסתיר או מתביישים בו, אלא מקור לכוח, לגאווה ולהצלחה.
משתתפי ההצגה, משתפים את הקהל בחוויות האישיות שלהם, ומאפשרים הצצה נדירה לעולם שאינו מוכר למרבית האוכלוסיה. כל השחקנים הם מגמגמים, והמחזה אף נכתב על ידם. התאטרון הוא מפלט, בו ניתן להביע רגשות ותחושות באוירה תומכת ומקבלת.
1% מהאוכלוסיה הם מגמגמים, והם מצויים בכל מקום
כמשתתף בהצגה, אני יכול להעיד שהחוויה בלהיות שחקן מגמגם היא מופלאה. מעולם לא למדתי משחק, אני לא משנן טקסטים, ולא מדקלם משפטים, אלא אני פשוט משחק את עצמי, את החיים שלי. המשחק שלי נובע מהלב. ומה שיוצא מהלב, גם מגיע אל הלב, אל ליבו של הקהל.
לשמש פה לאלו שעדיין מתביישים
בחיים האמיתיים, אני והגמגום שלי נתקלים בתגובות שליליות, במבטים מוזרים ולא מבינים, ובדיעות קדומות הנובעות מבורות. לא כך כשאנחנו עולים לבמה. המבט המזלזל והמרחם נעלם, ומוחלף במבטים של הערצה, התפעלות, פרגון, ואהבה. על הבמה, אני שופע בטחון עצמי, מפגין כריזמה, מהפנט את הקהל. כל העולם במה, וכולנו שחקנים? הלוואי וזה באמת היה כך.תחושת הניצחון והסיפוק בסיומה של הופעה היא אדירה. מאות צופים שמוחאים כף, ואף מזילים דמעה שווים את כל העבודה הקשה הכרוכה בהפקת ההצגה. הרגשה של שליחות ומנהיגות, לשמש פה לאלו שעדיין מתביישים, פוחדים וחוששים מהדיבור, מלווה אותי לכל אורך הדרך.
בהצגה אני מספר כיצד בבית הספר לא היה לי את האומץ להזמין בחורה לסרט, וחברי השחקנים הופכים את הסיפור למחזה. כך גם עושים יתר חברי התאטרון. אלי, שחקן נוסף בהצגה, נשאל על ידי המורה שאלה במהלך שיעור לשון. הוא כמובן ידע את התשובה, הוא ידע תמיד את כל התשובות, אך אף פעם לא העז לדבר. כשהמורה כבר פנתה אליו, הוא שקע בכיסא, והעדיף לומר שהוא לא יודע. שי, התפלל לאלוהים שהמורה לא תזמין אותו אל הלוח, כי אז הוא יגמגם בפני כל הכיתה. כשהמורה הזמינה תלמיד אחר, ליבו זעק משמחה, ופניו קרנו מאושר.
החוויות האישיות של השחקנים הן עמוקות ומרגשות, אך מה שבאמת נוגע ללב, זה מה שקורה אחרי שהמסך יורד והאורות כבים. תמיד יש מישהו בקהל שניגש ומספר שהצלחנו לרגש אותו עד דמעות, ולספר במדויק את סיפורו כמגמגם. בתגובה, אנחנו אומרים לו שלכל אדם יש סיפור, ומן הראוי שסיפור זה יסופר. זהו המוטו של ההצגה שלנו, זה מה שאנחנו עושים, ככה אנחנו משחקים.
הכותב הוא חבר בקרן ידידי רווה-רביד למצויינות ומנהיגות חברתית, בפרוייקט "אזרחים פעילים" של המועצה הבריטית, וממקימי התאטרון.
- לפרטים הכנסו לאתר אמב"י או
במייל hatzaga2011@gmail.com .
לפנייה לכתב/ת 
