עוד לא הייתי מאוהב, במובן השלם של המילה
אהבתי, הייתי אהוב, יותר הראשון מהשני, אבל לא בטוח שעמדתי בציפיותי לאהבה כמו שאני רואה אותה. אז אני ממשיך לחפש את אנבל-לי שלי, ש"משא אחר מלבד אהבה לא היה לה – וגם לי". אהבה בה המלאכים יקנאו. אם יש כזאת, שתופיע מיד!
בואו לדבר על אהבה גם בפייסבוק שלנו
אז אני ממשיך לחפש את אנבל-לי שלי, ש"משא אחר מלבד אהבה לא היה לה – וגם לי". אהבה בה המלאכים יקנאו, וכזאת שגם אחרי הגרוע מכל, מוות, קו של זהב מחבר בין שני צדדיה. "אם יש צדק – יופע מיד", כתב ביאליק. עזבו צדק, עליו כבר ויתרתי. אבל אם יש אהבה – שתופע מיד! לא כל יום אני קורא שירה, למעשה ברוב הימים לא, בעיקר כי אני לא מבין בזה יותר מדי, וגם כי מעדיף שפה פשוטה וידידותית. אבל יש את ימי המוזה הנדירים שזה כן קורה. ואדגר אלן פו הוא תמיד אפשרות לא רעה לכך.
תקופת מבחנים עכשיו, עומס רגיל בעבודות השונות, מסביבי חברים וצעירים נוספים מלאי אמביציה ומוטיבציה לכל מטלות החיים השונות שנראות לי מגוחכות כרגע בניגוד לעבר. ואצלי? כרגע שום דבר לא באמת חשוב לי חוץ מהמילה הגבוהה הזאת שציינתי כבר. זאת מילה גדולה מאוד, אהבה. קצת פלצנית אפילו. מילה שנועדה לסופרים וסיפורים, לאגדות. והאמינו לי, לא בפלצן עסקינן כאן.
נמשיך במוזת השירה. לאונרד כהן התייחס לכך באחד משיריו. "הרבה אהבו לפנינו, אני יודע שאנו לא חדשים", כתב בשיר שדווקא עסק בפרידה. כלומר כולנו, פחות או יותר, עוסקים ברגש הזה. הרומנטי. אבל מה שיש ספק לגביו הוא האם אנו עושים זאת באמת, במשמעותו העמוקה? מסתכל סביבי, ורואה זוגות שטוב להם ביחד. מצחיק הקטע הזה, שאתה רואה מה שאתה רוצה. ובכל מקרה, גם לגביהם - לא בטוח שהם באמת מאוהבים כמו שהייתי רוצה להיות, ברגש שבכלל עכשיו כבר נדמה לי שלא הרגשתי מעולם. כלומר אהבתי, הייתי אהוב, יותר הראשון מהשני, אבל לא בטוח שעמדתי בציפיות שלי לאהבה כמו שאני רואה אותה.
אולי אני בכלל מאוהב באהבה אבל לא באשה ספציפית
ואחרי שני כותבים מחו"ל, הגיע הזמן לעבור לכותבים ישראלים. "מי תרצי שאהיה, מי מכיר אותך טוב יותר ממני", כתב עמיר בניון לשיר שמבוצע על ידי גידי גוב. הוא ממשיך: "אני כאן כדי לשחק למענך. אביר מאיזו אגדה, לפחות לעכשיו". אולי אני בכלל מאוהב באהבה אבל לא באשה ספציפית. כי אישה בשר ודם לא תענה על הציפיות שלי, קשר מציאותי יאכזב אותי. או שאם עונה, אז אני לא עונה על שלה. האגדה הזאת לא באמת מתקיימת, וכל יום של חלומות או מחשבה עליה מיותר וגורם סבל בכך שהציפייה לדבר שלא קיים גורמת. הציפייה למה שלא יגיע.
וזה השלב לעבור לקרקע. כלומר, בשירה ובסרטים, בספרים ובאגדות, הכל נורא יפה. במציאות - נסיון החיים מלמד שלא כך הדבר. נכון, אין חידוש יוצא דופן באמירה הזאת. הרי ברור שהחיים הם לא סרט. אין אשה אחת בעולם שמתאימה לך, אין מישהי אחת שהיא מה שנקרא נפשך התאומה ויש הרבה ציניות שמתלווה לכל עולם הדייטים המעייף והמעיק.
וזה מחזיר אותי לתחילת הטור. להתחיל להתפשר? למישהי ש'סתם' מוצאת חן בעיניי ואני מוצא חן בעיניה? הרי הגדרתי את זה בדבר שמבחינתי הוא החשוב ביותר.
לא רוצה, לא מוכן להתבגר ולהכיר בכך. הנפש התאומה שלי תגיע, או שלא, אבל אמשיך לחפש. נאיביות מתוקה שלא רוצה לעבור ממנה.
יצאתי באחרונה עם מישהי שנתנה לי תמונת-מראה שלי. רומנטית, רגישה מאוד, מתה לזוגיות, רוצה לתת מעצמה מאה אחוז לצד השני. אני פירשתי את זה כתלותיות, ולא הייתי מוכן לזה. האם זאת סתירה? לדעתי לא, כי יש עדיין מקום לעצמאות בקשר, כמובן. עכשיו אני יוצא עם מישהי שנותנת לי תמונה נוספת, רגועה יותר, כמעט הפוכה. פחות רומנטית, לא פוסלת זוגיות אבל ממש לא מתה לכזאת, מוכנה לתת מעצמה אבל עושה זאת בהדרגה ובזהירות. והכי חשוב – ממש לא תלותית. את הראשונה פחות חיבבתי, פחות התאמנו מבחינת מאפייני אופי אחרים. את השנייה אני מחבב יותר, אבל נראה לי שגם זה לא יילך לכיוון טוב. התאמה וכו'.
אהבה היא עניין שנקבע מלמעלה, במובן שאין ביכולתך לשלוט על מתי היא תגיע. גם בתחומים אחרים הדטרמיניזם שולט בחיינו – אתה לא תמיד יכול לשלוט על איזה עבודה תהיה לך, לא יכול לקבוע על קבלה ללימודים מסוימים, ויש פנים רבות של חוסר שליטה בחיים. נראה לי שאני מנסה לשלוט גם באהבה, ומתוסכל מזה שהיא לא מגיעה.
הפיתרון למחשבות האלה, לפי אנשים רבים, הוא שאהבה היא משהו שמגיע תוך כדי שחיים את החיים. זה תירוץ שאנשים נותנים לעצמם כי קשה להם להתמודד עם בדידות, לטעמי. או שלא, לא יודע, מי אני לשפוט. אבל בכל מקרה תפישתי היא שחיים זה מה שקורה תוך כדי אהבה. התפישה הזאת הולכת להמשיך לשגע אותי, ונראה שנחוצה לי עוד תקופת סבל או עצב כדי לשנות גישה.
לפנייה לכתב/ת 
