מי ברעב, מי ברווח

לפני קצת יותר מעשור, בורסה היתה דבר מאוד לא נגיש. בשביל להבין במה אתה משקיע ולא סתם להמר היית צריך לפתוח את העמודים האחרונים בעיתון, לעבור על עשרות מספרים, לנתח, ובעיקר לרשום הכל על נייר. היסטוריה של הנייר לא היתה קיימת, אז בבנקים יכולת לראות משקיעים מחזיקים דפדפת שלמה שמספרת את קורותיה של כל מניה בשלושת החודשים האחרונים. התמונות של ברוקר שצועק "תקנה" או "תמכור" בעודו מנופף בגזירי נייר קטנים שייכות לתקופה ההיא, והיום שמורות רק לקולנוע; רוב הבורסות בעולם, וגם הבורסה הישראלית החל בשנת 1999, ממוחשבות לחלוטין. אפשר לקבל מידע על כל מניה לכל מחשב ביתי, ומבחינת השקיפות אין הבדל אמיתי בין יועץ השקעות בבנק לסנדלר עם לפטופ שיושב בפארק.

מפה לשם הבין המשקיע הממוצע שאולי הוא לא מבין יותר מדי, אבל גם הבנק שלו הוא לא איזה כוכב בהשקעות. כך חלה בשנים האחרונות תנועת כספים מהבנקים לבתי השקעות, שהציגו את עצמם כגופים זריזים, חדשניים ומתוחכמים יותר, ובעלי יכולת השקעה עדיפה. היה בזה משהו. בהיעדר אלטרנטיבה לבנקים, לאחרונים לא היתה סיבה אמיתית להשקיע בלקוח; כשנוצרה תחרות, הבנקים התאפסו על עצמם מהר מאוד והתחילו לסגור פערים. לראיה, אם נבחן כיום תשואות של בנקים מול בתי השקעות נראה שהן כמעט זהות לחלוטין, על גבול סטיית התקן. ויותר מזה, גם התשואה הממוצעת של משקיע פרטי לא נופלת מזאת של הגופים הגדולים, בטח אם לוקחים בחשבון את דמי הניהול.

בקיצור, אם כל המידע כולו ידוע בדיוק לאותם גורמים, שפועלים באותה סביבה ולפי אותם כללים, כל מה שנותר הוא לעבוד חזק על השיווק והמכירה - או לשנות לגמרי את החוקים. וזה מה שעושות היום קרנות הגידור.

המשקיע הממוצע לא מתעסק בזה. גילוי נאות: אני כן. כמו שאתם רואים פה למטה בכל חודש, אני בעלים של חברת קרנות גידור (שמשקיעה בנגזרים ולא בסחורות). עכשיו כשפינינו את זה מהדרך, צריך לזכור שיש עשרות סוגים של קרנות - אבל כולן מיועדות למשקיעים כבדים. סף הכניסה לרבות מהן עומד על מיליון דולר, ואין כאן מקום למשא ומתן. מצד שני נוטות הקרנות האלה להצליח ולהרוויח סכומי עתק, בגלל ההון העצום שהן מגייסות וכוח ההשפעה שלו. 

אם אמרנו קודם שהמידע הוא נחלת הכלל ושכולם פועלים באותה סביבה, אפשר להגיד שקרנות הגידור פשוט משנות את הסביבה והחוקים שפועלים בה. בניגוד למשקיע מן השורה, מנהלי הקרנות לא מנסים להבין את השוק אלא ליצור שוק חדש לחלוטין - ואגב כך הם משנים את עולם ההשקעות והעולם בכלל.

עד לא מזמן, כשאדם פרטי (או יועץ, או ברוקר) רכש מניה מסוימת, כל מה שנותר לו זה להביט בה מהצד. עלתה? יופי. ירדה? אולי צריך להיפטר ממנה. אבל בשני המצבים ברור שלרוכש אין השפעה על מצב החברה או המניה. קרנות הגידור פועלות אחרת, בדגש על פועלות. קחו לדוגמה את חברת קרנות הגידור ארמג'רו, שידועה בעולם בזכות השקעותיה בסחורות חקלאיות: החברה העריכה לפני שנה שמחירי הקקאו בעולם צפויים לזנק, ולכן רכשה על הסחורה הזאת חוזים עתידיים רבים - מכשיר השקעה שנהנה מעליית המחירים, ושווה ערך לרכישת הסחורה/ מניה - מתוך ציפייה שהמגמה תימשך ומשקיעיה יגרפו הון. עכשיו, ארמג'רו לא נכנסה להשקעה בקקאו במחירי שפל, אלא אחרי עלייה של יותר מ־150% משנת 2008, ולכן רבים הימרו שהיא צפויה להיכשל. ופה בדיוק נכנס עניין האקטיביזם: כל אותם אנליסטים וכלכלנים שניבאו לקרן הפסדים התבססו על הכללים המוכרים.

ארמג'רו פעלה אחרת לגמרי מהמקובל. היא התחילה לקנות, פיזית, טונות על גבי טונות של קקאו - מה שכמובן הקטין את כמות הסחורה בשוק והזניק את המחירים. המספרים מדהימים: 240,100 טון פולי קקאו, שהם 7% מסך כל התפוקה העולמית, קנתה הקרן ביותר ממיליארד דולר. כמה זה בשוקו? ובכן, דמיינו משהו כמו 15 מגרשי כדורגל מכוסים בשכבת פולי קקאו בגובה מטר. את הסוף אתם ודאי מנחשים לבד, ובכל זאת: ארמג'רו הצליחה בהשקעה, ומחירי הקקאו טיפסו לשיא של 35 שנה.

את המחזה הבורסאי הזה ראתה קרן של בנק גולדמן־סאקס, ורצתה גם. אם הקקאו הוא נישה תפוסה, חשבו שם, למה לא לעשות ספקולציה דומה בשוק החיטה? הרעיון הוא אותו רעיון, ויכולות ההשפעה קיימות. ככה התחיל הבנק העצום לרכוש עוד ועוד חוזים על מחירי החיטה, מתוך הנחה שהמחירים צפויים לעלות, ואם זה לא יקרה בדרך הטבע - אז קצת עזרה תעשה את העבודה.

כמה רשם גולדמן־סאקס בשורה התחתונה? לא מעט. מחלקות מהסוג הזה אמנם לא חשופות בדו"חות שנתיים של בנקים אמריקאיים, אבל לפי ההערכות רבות - ובראשן זאת שנתנה WDM (התנועה לפיתוח עולמי, שעוקבת אחר מחירי הסחורות) - בשנים 2009־2010 הרוויח הבנק יותר ממיליארד דולר כתוצאה מספקולציות בשוק החיטה. והמניפולציות האלה אינן ייחודיות לסחורות אכילות: הן נעשות גם בשוק המתכות.

וורן באפט מצטייר אצל רבים כמו סבא חביב עם חוש השקעה נדיר, אבל הוא יותר מתוחכם מזה: ברקשייר־האתוויי, החברה שבבעלותו, הודתה כי בשנים 97'־98' קנתה יותר מ־129 מיליון אונקיות כסף, שמהוות רבע מהתפוקה השנתית העולמית. המהלך הזה הוביל לשפל של 12 שנה במלאי הכסף, בזמן שמשקיעים רבים גירדו את הראש וניסו להבין איך לעזאזל מטפס מחיר המתכת הזאת לשיא של עשור, כשאין שום גידול ידוע בצריכה. ההחזקה של ברקשייר בכסף היתה גדולה מכל מאגר המלאי של בורסת הסחורות בניו יורק, וכמה לא מפתיע שהחברה מימשה בסוף את ההשקעה ברווח של 60%.

כיום לא מחזיקה ברקשייר סחורה כלשהי בהיקף יוצא דופן, אבל כשמדובר בחברה עם מאות חברות־בנות שאינן שקופות לציבור - חלקן חברות ברוקרים - קשה להאמין שמה שעבד כל כך טוב פעם אחת לא חזר על עצמו עוד כמה וכמה פעמים.

אבל המשקיע הממוצע יכול להפסיד מזה. ולא רק הוא, אלא גם אתה וכל השאר. בניגוד להשקעה בבורסה, שבה צד מפסיד מודע לכך שההשקעה שלו ירדה לטמיון, בפעולה של קרנות גידור מחלחלת ההשפעה גם למי שרחוק שנות אור מהשקעה במניות או בסחורות. אחרי הכל, השקעה בסחורות אינה אלא קביעת המחיר שלהן. ברגע שגוף רוכש מלאי של חיטה במטרה להעלות את מחירה ולא משחרר אותו לייצור, הוא יוצר חוסר פיקטיבי לשוק הסחורות - וחוסר אמיתי לכלכלות העולם. אותו גוף יגרוף הון, אבל מחירי הלחם בכל רחבי תבל יזנקו בגלל העלייה במחיר החיטה, מה שיוביל בתורו ליציאת המונים לרחובות ולהפלת משטרים.

הקיסר הרומי אוגוסטוס טבע את המונח "לחם ושעשועים", כלומר תנו להמונים לאכול ולשרוף את הזמן והם לא יצאו נגד המשטר. כמה פטרוני, ככה עובד: מה שלא עשו עשרות שנים של שחיתות ודיכוי אלים במצרים ובכמה ממדינות ערב עשתה עליית מחירי הלחם, שבכלל לא בטוח שהיתה מחויבת המציאות. בדו"ח של WDM כינו את התופעה "לוטו הרעב הגדול", והאשימו מפורשות את הקרנות האקטיביות מדי בכך שהן מובילות לרעב בעולם.

קשה להתעלם מהעובדה ששוק ההשקעה בסחורות זינק מ־46 מיליארד דולר ב־2005 ל־300 מיליארד דולר תוך חמש שנים בלבד, וסיחרר לגמרי את מחירי כל הסחורות. במצב הנתון היום, חקלאים לא יודעים אם להגדיל תפוקות למוצרי יסוד בסיסיים: האם הביקוש העצום אכן אמיתי, או שהם צפויים להיתקע עם מלאים מטורפים? ככה גם יצרני המכוניות ביפן, שמתקשים להעריך את מחיר הברזל העתידי; ענקיות ההמבורגר והפיצה האמריקאיות, שמתמחרות עלות ייצור לחמניות ובצק, לגבי הקמח; ויצרניות הניידים החכמים, שמתקינות מתכות נדירות בכל סלולרי חדש (מה פתאום מתכות בניידים? חפשו אפליקציות שהופכות את הסלולרי שלכם למגלה מתכות, ותשתדלו לא להיראות טמבלים כשאתם מסתובבים איתו על ארבע בחוף הים). במילה אחת? כאוס.

מי שמכנה את המהפכות האחרונות בעולם בשמות חביבים כמו "מחאת פייסבוק" או "התקוממות טוויטר" לא מבין שאלה רק הפלטפורמות. המהפכות האמיתיות היו מתרחשות ממילא, גם בלי הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, רק שהיה דרוש להן יותר זמן. שלטון שלא יכול לספק לאזרחיו מזון בסיסי במחירי עלות לא יאריך ימים, ורעב נוטה להפיל משטרים. כל שאר הנספחים של שחיתות ודיכוי הם בסך הכל הבונוס לבטן מצרית מקרקרת, שייתכן מאוד כי מי שמנע ממנה לחם הוא בכלל סוחר מוול־סטריט.

עוד לבנה בבועה

מה כבר לא אמרו ועשו בנוגע לבועת הנדל"ן המקומית. ביבי נתניהו הציע "סופרטאנקר", כאילו הביורוקרטיה אחראית למחירי הנדל"ן ורק צריך להאיץ בה; פישר מכביד על הלווים בהנחה שפחות לוקחי משכנתה פירושו מחירים יורדים, שזה בערך כמו להגיד יותר מתים שווה פחות מובטלים; אטיאס נותן הטבות ליישובים שאין בהם עבודה; וכולם מסכימים שצריך לזרז את קצב הפשרת הקרקע למגורים. אני רוצה להדגיש עוד כוח קטן בשוק הזה, שאולי אין מה לעשות איתו אבל צריך לדעת לחיות איתו. אני מדבר על אהבה, ויותר נכון על סוֹפה. 

בישראל מוצעות בכל שנה 30 אלף דירות למגורים. רק מה, בישראל מתגרשים בכל שנה 13 אלף זוגות - מה שאומר סביב עוד 10,000 יחידות דיור שדרושות להשכרה או לקנייה. עד לפני כעשור היה מספר המתגרשים בארץ נמוך פי כמה וכמה, והמסקנה היא שאפשר לייחס חלק מהעלייה במחירים לשיעור המתגרשים ההולך ועולה.

לא קונים את התיאוריה? תערכו ניסוי קטן: קחו את הדו"ח השנתי המסכם של בתי הדין, ותשוו את הנתונים שם למחירי הנדל"ן בכל עיר. בטח לא תופתעו למצוא ששיעור המתגרשים הגבוה ביותר נרשם בתל אביב, בדיוק כמו מחירי הנדל"ן בעיר. קיימת התאמה בין כל אחת מערי המרכז בכל הנוגע לשיעור הגירושים ומחירי הנדל"ן, וכך גם בפריפריה הרחוקה שנהנית משיעור מתגרשים כמעט אפסי. ואם שאלתם את עצמכם איך זה שבירושלים - העיר הגדולה בישראל - מחירי הנדל"ן בקושי זזים, שימו לב לעיר היחידה בישראל שבשנים האחרונות דווקא ירד בה שיעור המתגרשים הממוצע.

• הכותב הוא בעלים ומנכ"ל של חברת קרנות הגידור CBGN Finance, ומבעלי האתר "שחקן מעו"ף "