בארץ לא נושמים, רק שורדים. שיחות עם יורדים

רחוק מהחום של מחאת האוהלים, בשכונה קטנה בהלסינקי, בירת פינלנד - מטרים ספורים מתחנת הרכבת הקלה - מתגוררים טל קרסניצקי, בן 32, ואשתו. הם ממתינים להולדת תאומים. הצעת עבודה מפתה שקיבלה האשה, שכנעה אותם לעזוב את ישראל. הם עוקבים בשמחה אחרי המאבק החברתי, אבל לא מתכוונים לחזור בקרוב. "אין לי מושג איך נוכל להשאיר את הראש מעל המים עם שני ילדים קטנים בישראל, זה לא מתקבל על הדעת", אומר טל ל-ynet בשיחת רשת מצולמת.

• מחאת האוהלים - סיקור מיוחד ב-ynet
• מה אתם חושבים? היכנסו לפורום מחאת האוהלים
  

קרסניצקי, טכנאי מחשבים, התגורר בתל-אביב עם זוגתו, שביקשה לא להיחשף. "בקושי הצלחנו לגמור את החודש. אשתי קיבלה הצעה טובה וחשבנו שאת תחילת החיים כמשפחה יהיה קל יותר לעשות פה מאשר בישראל". זמן קצר בהלסינקי הספיק לשניים, כדי להבין את הפערים הגדולים ברמת המחייה.

"כרגע אני לא עובד במשרה מלאה, אני לומד פינית בקורסים שעליהם אני מתוגמל כספית", הוא מתאר איך בפועל "אנחנו חיים היום ממשכורת אחת יותר בקלות ממה שחיינו בתל אביב משתי משכורות, וזה דבר מדהים. לא הערכנו את יוקר המחייה בארץ ואת מה שהכסף שלנו יכול לקנות בישראל, עד שעברנו לכאן וראינו מה באמת מדינת רווחה אמיתית נותנת לאזרחיה.

 פינלנד היא המודל המוצלח ביותר למדינת רווחה שמתקיים בה שוק חופשי אבל היא עדיין עובדת על עקרונות סוציאליסטיים, כמו שישראל חלמה להיות בתחילת הדרך".

שיעור המס הגבוהים בפינלנד, מסביר קרסניצקי, "אמנם ידועים לשמצה בעולם אבל הם לא גבוהים בהרבה מאשר בישראל. אלא שבאותם שיעורי מס מקבלים כל כך הרבה יותר שירותים מהמדינה ומהעיר וכשהמשכורות הרבה יותר גבוהות זה מסתכם באיכות חיים הרבה יותר גבוהה. החינוך כמעט חינם מהגן ועד האוניברסיטה, כולל תארים מתקדמים. הארנונה כלולה בדו"ח מס ההכנסה. מערכת הבריאות חינמית, מלבד תשלום השתתפות עצמית". השניים שוכרים דירת שני חדרים מרווחת בבניין חדיש ומשלמים עליה שכירות של 970 יורו, אבל זה כולל הכל - "אפילו סאונה פעם בשבוע בחוזה".

"אבא בחוגי בית, אחותי משתתפת. אני לא אחזור בקרוב" (צילום: ירון ברנר) 

בישראל, יושבי האוהלים נמצאים בסאונה מסוג אחר. "זה משהו שבעבע הרבה זמן מתחת לפני השטח והגיעו מים עד נפש", אומר טל. "אני שמח שאנשים מתעוררים מהתרדמה שלהם ויוצאים לרחובות. אחותי לוקחת חלק פעיל במאהל בחיפה, אבי משתתף בחוגי בית בנושאים חברתיים. אבל אני לא רואה את עצמי חוזר לארץ בזמן הקרוב".

להיות בטוחים במחר

בעוד כשלושה שבועות תפרסם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה דו"ח עם הנתונים האחרונים בנושא ההגירה. על הממצאים שמתפרסמים כאן לראשונה אפשר להסתכל בשני דרכים: האחת, אחוז היורדים נמצא בירידה עקבית, ועל פי אנשי הלמ"ס, נחשב לנמוך ביותר ב-30 השנים האחרונות. במבט שני, רואים המשך של הגירה שלילית.

על פי הנתונים, בשנת 2009 עזבו 15,900 ישראלים לארצות שונות ברחבי העולם, בהן שהו למעלה משנה. מספר התושבים החוזרים והעולים באותה שנה היה 11 אלף. המשמעות ברורה: מדינת ישראל הפסידה בשנה אחת כ-5,000 אזרחים לטובת מדינות שונות בעולם (ובמקביל קיבלה רבבות מהגרים אפריקנים – אבל זה סיפור אחר).

עו"ד אלכס כהן, המספק שירותי הגירה לאנשים המבקשים לעזוב את ישראל, נתקל בהם כמעט מדי יום. אלו המבקשים לעבור למקום שבו יוכלו להגשים חלום קטן, נורמלי.

 "לעבוד פחות שעות, להרוויח יותר, לישון בשקט ולהיות בטוחים במחר. ברוב המקרים הם מאוד אוהבים את ישראל, אבל אומרים שקשה להם והם לא מסוגלים לצבור נכסים ולשפר את חייהם".

לדברי כהן, "הם רואים בטלוויזיה סרט על החלום האמריקני, ורוצים אותו הדבר. בארץ אנשים עובדים קשה, מרוויחים 8,000 שקל, עם חסכונות צנועים של 50-100 אלף שקלים, חוזרים לדירות שכורות של שלושה חדרים בשכונה ברמה לא גבוהה, נוסעים במכונית בת 10 שנים בעלות של מכונית גדולה וחדשה, ועול המסים גבוה".

היא רוצה לחזור, הוא לא

השניים מתגוררים עם שני ילדיהם באדלייד שבדרום מדינת-היבשת, שם פתח אריה עסק עצמאי ככוורן, בעוד שסיוון התקבלה לשירות הציבורי האוסטרלי כעובדת רווחה. "התנאים לא רעים בכלל", היא אומרת. "עקבתי בתקופה האחרונה אחרי המאבק של העובדים הסוציאליים שהסתיים באכזבה ואני תוהה איזו תקווה יש לי לחזור למקצוע הזה בישראל". אריה מסביר מצדו ש"לא הצלחתי לראות קדימה, במקצוע שלי היה לי צפוף מדי ולא היה ממה לחיות בכבוד".

החלום האוסטרלי, לפחות עבורם, לא הביא עמו בשורות כספיות של ממש בינתיים. "אני מאמינה שכלכלית זה היה צעד נכון שיוכיח את עצמו בעתיד, אבל זה לא שכאן מתפרנסים בקלות לעומת הארץ. גם פה לא נופלים עלינו דולרים על הראש", אומרת סיון, שצמודה למחשב ולרדיו, מתעדכנת בכל הנעשה בישראל. "מאוד גאה שאנשים יוצאים ונאבקים כדי לשנות את המצב, צר לי שאני לא שם". אריה טוען שזה היה צפוי, "זה הדבר היחיד שיכול להביא לשינוי. מבחוץ רואים שלישראל אין הנהגה".

הכוח לשוכר

שכר הדירה, מספר רייכמן, "מגוחך", לעומת המחירים בארץ, אבל ההבדל המשמעותי ביותר הוא ההגנה שמקבל השוכר על פי חוק. "בעל הדירה לא יכול להעלות לי את שכר הדירה, גם אם אחליט לחיות בה 10 שנים רצופות. כשהייתי סטודנט בירושלים, לא ידעתי אם בסוף כל שנה אם בעל הבית ירצה לזרוק אותי ולהכניס מישהו שישלם לו יותר.

"כל תחושת הבית אחרת לגמרי, (בארץ) אתה לא משקיע בבית כי אתה לא יודע כמה זמן תישאר וכשיש ילדים זה עוד יותר מסובך -

 איך תגדל ילדים ותשלח אותם למוסדות חינוך אם אינך יודע עד מתי תישאר בדירה? כאן בברלין, בניגוד לישראל, אפשר גם לחיות כל החיים בשכירות".

בישראל, טוען רייכמן, "עוסקים בלשרוד. אני נעזרתי בהורים, אבל חבריי ללימודים שלא קיבלו עזרה מהבית נאלצו לעבוד כל זמן שלא למדו. חבר קרוב שלי היה לומד ביום ובמשך כל הלילה היה שומר לפרנסתו, מגיע עייף ללימודים. היום אני שוכר דירה שבארץ יכולתי לחלום עליה במחיר שאני משלם פה. כשאני חוזר לביקורים אני רואה את ההבדל והוא קשה לי - לאנשים אין זמן לעצמם, אין זמן לחשוב. זו מלחמת הישרדות לשלם שכירות ולסגור את החודש".

בימים האחרונים, רייכמן מרגיש "כמו ישראלי ששומע על מלחמה בארץ ורוצה לעלות על המטוס הראשון בצו 8.

 אני אמן והמאבק החברתי הזה הוא דבר שאני עוסק בו. זו הפעם הראשונה אחרי הרבה זמן שאני רוצה לחזור, להיות שם ולקחת חלק באירוע היסטורי, אפילו רק לראות ולטעום מהדבר הזה.

"אני מקווה מאוד שזו התחלה של עתיד חדש ותקווה חדשה, ואסור לנו להיות ציניים לגבי זה. פעם ראשונה שישראלים עוסקים בדברים שאינם פחד מהשמדה. חבל שאנשים אומרים שזהו לא מאבק פוליטי - הפוליטיקה איננה רק ערבים, כלכלה זו סוגיה פוליטית ואסור לנו לפחד לומר זאת".