רנה סופרסטאר: הקונצרט המופלא של רנה פלמינג

זו הפעם ראשונה שאני שומע את רנה פלמינג בהופעה חיה. באתי להופעה אמש, בבנייני האומה בירושלים, נחוש לפצח סוף-סוף את סוד קסמה של "הדיווה של העם" כפי שמכונה פלמינג בקרב מעריציה. אני לא בטוח שהצלחתי, אבל הבנתי דבר מה ששנים של האזנה להקלטותיה לא חשף: היא פשוט כריזמתית למופת. היא מדברת ישירות אל הקהל שלה, מכשפת אותו בעיניים פעורות, שובה את לבו בחיוך קוסם.

פלמינג, מן הטובות שבזמרות הסופרן בעולם, ויש אומרים הטובה שבהן, היא המלכה הבלתי-מעורערת של עולם האופרה האמריקני.

המנצח הגדול ג'ורג' שולטי אמר עליה שבכל חייו פגש רק שתי זמרות סופרן בעלות איכות שירה עילאית כזו. השנייה היתה רנטה טבאלדי הסופרן האיטלקיה המהוללת.

פלמינג שרה כל תפקיד כמעט, בכל בתי האופרה הגדולים בעולם, והקליטה עשרות דיסקים. אך תהילתה באה לה במיוחד בתפקידי סופרן באופרות גרמניות וצרפתיות כמו תפקיד אלמאויוה בנישואי פיגרו של מוצרט; רוסאלקה של דבוז'אק, מנון של מסנה, תאיס של מסנה וארבלה של ריכארד שטראוס. אך גם דזדמונה באותלו של ורדי וויולטה בלה טראוויאטה של ורדי (שדואט נפלא מן האופרה הזו שמענו אמש).

• עוד תרבות ובידור גם בפייסבוק שלנו
  

לדיווה הזו יש גדודי מעריצים שנכונים להשתטח לרגליה, לעצום עיניים ולהתמכר לקולה. הקטעים שלה ב-youtube שזורים בטוקבקים של מעריצים כגון זה, בעקבות הופעה שלה:

"I was not able to speak for a week without weeping. She is without question, the premier soprano in the world. The control, range, mastery of styles and language(s) blew "my doors off… This is the epitome of the sublime in music. Renee is all things warm and rich and wonderful. It's perfect. She's perfect!!!!"

אבל יש לה גם מבקרים נלהבים הרבה פחות. יש בהם שטוענים כי היא אינה מתאימה לאופרה האיטלקית, שכן כדי לבטא נכון את התנועות בפונטיקה האיטלקית נדרש קול ממוקד יותר ורך פחות. ייתכן גם שאינה דרמטית דייה לטעמם. מנגד, שמרני האופרה המובהקים טוענים שהאינטרפרטציות שלה פופולריות מדי. כך או כך, איש אינו מטיל ספק ביפי קולה וסגולותיה כזמרת.

דקויות של רגש

לרנה פלמינג יש קול יפיפה, טהור-לירי, עם פראזות ארוכות וצליל פתוח וחם. הטכניקה הקולית שלה קרובה למושלמת, גם ועל-אף שבגיל חמישים ושלוש היא כבר אינה בשיאה. גוון קולה מטיל קסם. יש לה שליטה מלאה בניואנסים הקוליים הדקים ביותר, מה שמאפשר לה לצקת דקויות של רגש ומשמעות.

פלמינג על הבמה. גב חזק (צילום: בן קלמר)

ועם זאת, בהיותה סופרן לירי מלא, יש תפקידי סופרן דרמטי שהיא אינה יכולה לבצע במלוא תובענותם (כמו תפקיד נורמה באופרה של בליני). המנעד של פלמינג רחב מאוד ונטול מאמץ, אבל בקולות הנמוכים הוא מעומעמת מעט, ובאזור הדוֹ האמצעי (C4) היא נשמעת חרישית באולם הענק של בנייני האומה. לעומת זאת, אין לה שום בעיה להמריא אל-על עד לרֵה הגבוה (6D) בלא מאמץ, בצליל נקי ששומר על רכותו גם בגבהים המסחררים הללו.

אמש (ה') היא שרה מחרוזת של אריות ודואטים. בין השאר את ארית התכשיטים מתוך "פאוסט" מאת שארל גונו; את האריה Vissi d'arte מן המערכה השנייה של "טוסקה" מאת ג'אקומו פוצ'יני ("חייתי למען האמנות, חייתי למען האהבה, מעולם לא פגעתי בנפש חייה") - בביצוע מושלם ממש; ואת האריה J'ai verse le poison ("מזגתי את הרעל") מתוך "קליאופטרה" מאת ז'יל מסנה.

והיו גם דואטים מצוינים. בן-זוגה הערב היה הטנור יליד מלטה ג'וזף קלז'ה. קלז'ה, הצעיר מפלמינג ב-20 שנים, הוא טנור מרשים, מזן הטנורים הנדירים הללו שאני מכנה "טנורים כבדים": יש לו קול מלא, "עבה" וחם, חושני ועוצמתי מאוד.

הוא נותן לפלמינג בסיס מצוין להישען עליו, גם פיזית. כך למשל בדואט "Parigi, o Cara" מסוף המערכה השלישית של "לה טראוויאטה" של ורדי, על סף מותה של גיבורת האופרה; ובעיקר בדואט "Viene la sera" מן המערכה הראשונה של "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני, שבו מבטיח המלח האמריקני בנג'מין פינקרטון השב לספינתו, לאשתו הגיישה היפנית צ'ו-צ'ו סאן, שישוב אליה. הדואט הזה מפתיע כי זו הפעם הראשונה שרנה פלמינג מבצעת אותו, על אף הקריירה רבת התפקידים שלה. פעם ראשונה או לא, הביצוע היה ממש נפלא.

הוולגריות של המחרוזת

נהניתי אמש, על אף שבדרך כלל אינני אוהב מופעי מחרוזת. יש משהו וולגרי בבליל הזה של קטעים שאינם קשורים זה לזה. מה גם שאין לזמרים, גם לא לקהל, אפשרות להתנסות במלוא החוויה המוזיקלית והרגשית שצפייה באופרה שלמה מעניקה לך. האריה הבודדת בתוך המחרוזת, אין בכוחה לקיים מבנה מוזיקלי-אמוציונלי שעומד על רגליו, ולכן עלולים מופעי מחרוזת להפוך למפגני מיומנות טכנית.

אבל עבור זמר שמבקש לא רק להפגין את הטכניקה הקולית שלו אלא רוצה לתת לשומעיו גם חוויה רגשית, מחרוזת כזו היא אתגר של ממש.

ובדיוק בנקודה זו חגגה אמש רנה פלמינג נצחון נאה. היא נכנסת לתפקיד בקולה וברוחה ובגופה, מצליחה לצקת בפרגמנט המוזיקלי הבודד, נטול ההקשר והמובן, אמוציה של ממש, מעוררת אמון.

והקהל - אכן הגיב ב"בראבו" חוזר ונשנה.

ומילה על זובין מהטה והתזמורת הפילהרמונית. שני אלה מכירים זה את זו שנים כה רבות. לצפות בהם, להקשיב להם, זה כמו לראות זוג נשוי זה עשרות שנים שמנהלים איזה דיאלוג אינטימי. מהטה מניע, בלא מאמץ, את שרביטו, והתזמורת מתמסרת, מייצרת צליל נקי ומתואם. תענוג.