שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הטייס האוטומטי של הימין הדתי
    מאחורי העוינות של הימין הדתי למאבק עומד גורם עמוק הרבה יותר: החשש שדרישות המפגינים יובילו לבחינה מחודשת של ההסדרים הפוליטיים והכלכליים מן היסוד

    בין כל הפרשנויות השונות שעסקו במחאת האוהלים, בלטה קבוצת עיתונאים שהשמיעה קול אחד בגנות המאבק מיומו הראשון. בתחילה הם תקפו את ההפגנות כיוזמה של תל-אביבים מנותקים ומפונקים, נציגיה של הבועה שרוצים לגור בשדרות רוטשילד ולאכול במסעדות יוקרה על חשבון המדינה. מצב הכלכלה מצוין, הסבירו לנו אותם בעלי טורים, הממשלה יציבה והאזרחים שבעי רצון.

     

    משהתפשטו ההפגנות לשאר חלקי הארץ, ולאחר פרסומם של סקרים המצביעים על תמיכה ציבורית חסרת תקדים במחאה, שינו אותם פרשנים את הטיעון: המחאה מייצגת מצוקה אותנטית, נאמר כעת, אולם היא מובלת ומנוצלת על-ידי הנהגה שמאלית, אנרכיסטית וקיצונית, בעלת אינטרסים מפוקפקים.

     

    מומחים, אנשי שטח והגולשים מדברים על המצב בערוץ הדעות

    מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet  

    מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

     

    לא במקרה, המבקרים הללו מגיעים מאותו אגף פוליטי: חנוך דאום, קובי אריאלי, אראל סג"ל, יועז הנדל, חגי סגל, קלמן ליבסקינד ודומיהם משתייכים כולם - מי בזהותו ומי באידיאולוגיה שלו - לימין הדתי וההתנחלותי. מבחינתם, העוינות למחאה אינה רק עניין של תמיכה בממשלה ובנתניהו, שכן אנשי ימין רבים, וביניהם גם ליכודניקים, מתייחסים בהבנה ואף באהדה למאבק האוהלים. זה גם לא הפחד מהשמאל, שכוחו הפרלמנטרי והציבורי בשפל.

     

    מאחורי העוינות של הימין הדתי למאבק עומד גורם עמוק הרבה יותר: החשש שדרישות המפגינים יובילו לבחינה מחודשת של ההסדרים הפוליטיים והכלכליים מן היסוד.

     

    בימים כתיקונם, מתמודדת המדינה עם תביעות כלכליות שונות ועם דרישות פוליטיות על ידי שינויים בשוליו של תקציב המדינה - העברת כמה מיליונים מסעיף אחד למשנהו, הוספת תקציב לגוף מסוים וקיצוצו במקום אחר. ליבת התקציב, שהיא המייצגת המובהקת של סדר העדיפויות הציבורי, כמעט שאינה משתנה. זהו הטייס האוטומטי שניווט את דרכה של מדינת ישראל עד למקום שבו היא מצויה היום, ועל הטייס הזה נזעק כרגע הימין הדתי להגן.

     

    לשרטט מחדש סדרי עדיפויות

    לאראל סג"ל או לחנוך דאום אין בעיה עם רפורמה במינהל מקרקעי ישראל או עם בניית מעונות לכמה מאות סטודנטים. אלו השינויים בשוליים, העצמות שנזרקות לכל קבוצה שנלחמת על תביעותיה בישראל. אבל בנייה של התקציב מחדש, מאפס, היא כבר סיפור שונה לחלוטין. תהליך שכזה יפתח תיבת פנדורה של שאלות שעלולות להיות הרסניות עבור הימין הדתי, שמצא את כל משמעותו בשטחים הכבושים. בחינה מחדש כזאת תבחן, למשל, את המשאבים העצומים המפנים כבר 44 שנה לטובת אחזקת השטחים ביהודה ושומרון; או קיומו של המגזר החרדי מחוץ לשוק העבודה, וההתעלמות מן המגזר הערבי.

     

    האם לא עדיף היה להשקיע בבניית רכבת תחתית באזור גוש דן מאשר בסלילת רשת הכבישים העוקפים? המגזר הערבי, שאינו משולב בכלכלה הישראלית, נחשב למנוע צמיחה פוטנציאלי למדינה כולה. האם לא עדיף היה להשקיע בפתיחת דלתות עבורו? האם ההיגיון המוביל להשקעה (הגיונית כשלעצמה) בבנייה למשפחות חרדיות אינו תקף כשמדובר בציבור חילוני?

     

    זהו הפן העמוק של המחאה, שאיש אינו מדבר עליו, אולם כולם מרגישים בו: הדרישה לשרטוט מחדש של סדר העדיפויות הלאומי, שעלותו נופלת ברובה על המעמד הבינוני בערים הגדולות, אשר אינו נהנה מפירותיו. זו לא דרישה שמאלנית. זו תביעה מוסרית, הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי ושוויון, ולעיוותים המובנים בבסיס ההסדרים הכלכליים במדינת ישראל. לצד שכבה מאוד מצומצמת של בעלי הון, הימין הדתי הוא הנהנה העיקרי מהשיטה הזו - ולמרות זאת, דובריו נוהגים לבוז ל"מדינת גוש דן" החלולה, כדבריהם.

     

    העוינות שהם מפגינים כלפי מחאת האוהלים מעידה שמאחורי אותו זלזול מסתתר למעשה פחד עמוק: שהטייס האוטומטי שהשתלט על החברה הישראלית ייבלם, ושמדיניות שקולה וצודקת יותר תשלוט בהגאים.

     

    הכותב הוא יועץ תקשורת

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: משה שי
    שאלה של צדק חלוקתי. נסים דואק
    צילום: משה שי
    מומלצים