עוד יהיה לנו

כמו רבים אחרים הופתעתי מאוד לקרוא ולשמוע את דעתה של מרגול, שביקרה את גל המחאה החברתית ששוטף בסערה את ארצנו בשבועות האחרונים, ופקפקה באמינותו ובהנהגתו. הופתעתי, כי לפני ואחרי הכל מרגול תמיד נתפשת בעיניי כסמל למאבק לצדק חברתי, כסמל לאומץ אמיתי, אשה שבקולה המדהים והיציב ייצגה עבורי אמת מאז ומתמיד - לא רק מבחינה מוזיקלית.

מתוך הערכה זו ניסיתי לקרוא שוב ושוב את מילותיה ולהבין מה עומד מאחוריהן, הרי הקריאות שנשמעות ברחוב בשעות אלה דומות מאוד למסר שהיא מייצגת בעקביות לאורך שנים ארוכות, אז למה היא יצאה נגד? באופן אישי, אני חייב לפתוח ולומר שבניגוד מוחלט למה שנטען על-ידי מרגול המחאה בשום אופן לא פוליטית. אם היה צריך הוכחה לכך, הרי שהפגנות הענק שהתקיימו במוצ"ש בעשר ערים שונות הוכיחו את זה לחלוטין. הוזמנתי וזכיתי לכבוד להופיע בבאר שבע מול 5,000 איש שללא ספק היוו את כל הגוונים של הקשת הפוליטית: ימין ושמאל, מרכז ומיעוטים, כולם היו שם.

גולשים, מומחים ואנשי שטח כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

רוב רובן של הקריאות לא היו נגד אף אחד, הן היו בעד, בעד צדק חברתי. ואם מישהו קרא משהו נגד הממשל, זה לא היה בגלל שממשל הוא מימין או משמאל, זה היה כי זו הכתובת לזעוק לעברה. למי הם יפנו את קריאותיהם אם לא לאנשי הממשל? הטענות שהמחאה הזו נועדה להוריד את ראש הממשלה מהשלטון פשוט מעציבות, כי ברור שהן ישמשו כנשק בידי אותם אנשים שרוצים להנציח את המצב הקודם ולהחליש את המאבק הצודק הזה.

כשקראתי את המילים שהוסיפה מרגול על כך שהמחאה היא של אנשים שסבתא שלהם לא הורישה להם דירה ברחוב בזל בתל-אביב, אני חייב להודות שחייכתי אך הבנתי שחשוב להגיב: כמעט כל האנשים ממאות האלפים ברחובות היו שמחים אם היתה להם סבתא שתוריש להם דירה ברחוב בזל, אבל זו לא הסיבה שבגללה יצאו לרחוב. הכעס הוא על משהו אחר, הרבה יותר גדול: על כך שאנשים נותנים הרבה יותר ממה שהם מקבלים חזרה.

זה כעס של אנשים בוגרים, שממלאים אחר חובותיהם, ששומרים על החוק, שחורקים שיניים, ובסופו של דבר לא מקבלים בתמורה מהמדינה את מה שמגיע להם ורואים את המסים שלהם מחולקים בצורה לא צודקת ולא הוגנת. עד היום הם סלחו, העלימו עין, למען מטרות גדולות יותר כמו הישרדות המדינה, אבל עכשיו הם מבינים שמגיע להם יותר.

להכניע את האויב שבפנים

הטענה של מרגול שבעבר היו קוראים לה ולאנשי השכונות בכיינים מקצוענים מעלה נקודה כאובה מאוד בעברה של המדינה. כתם שחור של התעלמות ממשלתית ממצוקה לאורך עשרות שנים. אבל אם היתה התעלמות ממצוקה בעבר, זה לא אומר שזה צריך להימשך. המצוקה היום אמיתית לא פחות וזו לא תחרות מי היה יותר מסכן. כשמשפחתו של אבי עלתה מסוריה, הם גרו 10 אנשים בחדר במשך 20 שנה, הם לא באו בטענות כי לא היה למי לבוא בטענות.

היום יש כסף במדינה, יש הרבה כסף וכל מי שאומר לכם משהו אחר עובד עליכם. והכסף הזה צריך להיות מחולק באופן צודק ועל זה המחאה. המסר של המחאה הזו גדול הרבה יותר מפוליטיקה, או מאגו של אדם כזה או אחר, והוא בטח לא מסר של פינוק.

זה מסר של בגרות אמיתית של עם שלם, שבאופן נדיר וחסר תקדים התאחד בצורה דמוקרטית ולא אלימה כדי לומר: אני רוצה להבריא, אני רוצה לחיות בצורה מכובדת ולקבל עבור מה שאני נותן. אני לא רוצה להתלונן ולכעוס, אני רוצה לדאוג לחלקי הצודק כדי שאוכל להפסיק לשנוא. אני לא מתכוון להצדיק את מצבי בפחד מאויב מבחוץ, אלא להכניע את האויב שבפנים, שהוא התסכול שמכלה בי כמו סרטן. זו התעוררות שמהווה ברכה אמיתית לכל המדינה הזו, כי היא ההוכחה שאכפת, וכשאכפת - יש עתיד.

היום האחד הגיע ונדמה שמילות השיר של מרגול השתנו מ"עוד יהיה לי" ל"עוד יהיה לנו":

עוד יהיה לנו, כי היום פרשנו כנפיים

עוד יהיה לנו, כי היום לא נפחד

למה לא, תגידי למה לא?  

כל המילים שכתבתי הן לא נגד, הן בעד, הן מתוך אהבה, כי זו הרוח של המהפכה החברתית שמתחילה כאן, מחאה בעד עצמנו שזקוקה לכל חיזוק שהיא יכולה לקבל, וכל מי שאומר אחרת מסיבותיו מפספס את התמונה הגדולה והיא שיש כאן באמת הזדמנות להפוך את המדינה הזו לטובה יותר.

גלעד שגב, זמר ויוצר

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא מחאת הדיור ומאבק המתמחים: opinions@y-i.co.il