חשבתי שרומן קליל יעזור לי לשיקום האגו
חודשיים של מחול שדים התחוללו בחיי רבי התהפוכות. בתקופה בה החלטתי לשנות את חיי, להתפטר מעבודה נוחה וקרירה מבטיחה ולהתחיל תואר מתקדם בתחום חדש, מרגש ומפחיד, מצאתי את עצמי טובעת באותו קשר קליל. במקום לקבל את זריקת העידוד לאגו ולנטוש צללתי עמוק
בזמן האחרון אני תוהה אם זה אפשרי להיות עצובה על כך שאיבדתי משהו שלא היה שלי מההתחלה?
בחור אקראי נכנס לחיי בזמן שבו הייתי זקוקה לזריקת עידוד לאגו פצוע אחרי שנגמרה מערכת יחסים שרק התחילה אך נראתה מבטיחה. אותו בחור היה גלוי-לב וציין כי אינו מחפש דבר רציני, ובאותה נקודה הנחתי שמשהו קצר וקליל יעזור לי להרים את האגו. טעות של מתחילים...
בואו לדבר על פרידה גם בפייסבוק שלנו
חודשיים של מחול שדים התחוללו בחיי רבי התהפוכות. בתקופה בה החלטתי לשנות את חיי, להתפטר מעבודה נוחה וקרירה מבטיחה ולהתחיל תואר מתקדם בתחום חדש, מרגש ומפחיד, מצאתי את עצמי טובעת באותו קשר קליל. במקום לקבל את זריקת העידוד לאגו ולנטוש צללתי עמוק, עד שפני השטח הפכו מטושטשים מדי.חזרתי למשחקי כבוד ואגו שכבר זנחתי מזמן, משחקי מוחות שבהם איש לא יכול לנצח. הקלפים שלי מעולם לא היו על השולחן אלא קרובים לליבי. הייתי לרגע קצר שוב אותה הבחורה שמטיפה לכנות ולצורך לומר את האמת, אך בפועל לא מיישמת את דרשותיה. אותה בחורה שהחלטתי לפני כשנה להניח מאחוריי משום שהיא איננה משרתת אותי לטובה יותר, ועד שהגיע אותו בחור אקראי הצלחתי להשתחרר ממנה לחלוטין.
הפחד להיחשף ולהיפגע חזר לשלוט בי
לא הבנתי כיצד נשאבתי שוב לאותו מקום, הרי כבר הצלחתי לתקשר בצורה כנה ואף לנהל מערכת יחסים קצרה אך משמעותית וכמעט ונטולת הגנות ומגננות. אני רוצה לומר שאותו בחור הוא ששאב אותי בחזרה אחורה, אך בכך אתן לו קרדיט גדול מדי שאינו מגיע לו. אני לוקחת אחריות מלאה ומודה שנשאבתי חזרה כי המשחק היה לי נעים, לפחות בהתחלה. הציניות וחדות הלשון חזרו לשלוט בשנית ותפסו פיקוד מלא על המצב. הצורך לפגוע לפני שיתגלו כל חולשותיי הפך לדבר העיקרי. הפחד להיחשף ולהיפגע חזר לשלוט בי ולא אני בו.
כשהשכל הישר חזר לפעול הבנתי שלפגוע במתכוון באדם שלא הוליך אותי שולל והיה ישר לגבי רצונותיו היה דבר שגוי. הכעס נבע מאותו אגו שהתרומם אך התרסק מחדש כשההכרה שהוא איננו מעוניין בי באמת, ולא משנה כמה שפנים אשלוף מהכובע וכמה שנונה וחמודה אהיה. ניסיתי אפילו להתנצל בפניו, אך הבנתי שאינני מסוגלת, על כן החלטתי פשוט להתרחק ואת כל רחשי ליבי שפכתי על דף ארור אחד שהגשתי לו עם חיוך וחיבוק. הבחור האקראי סירב לקחת את הדף ולקבל את שיש לי לומר.
אני רוצה לומר שאני מבינה מדוע סירב , שהבין שבדף היה טמון כל מה שהוא ראה והכחיש. אך לדעתי הוא פשוט לא רצה לסיים את אותו הקשר הקליל והנוח, שסיפק לו פעם בשבוע שעות מדודות של אינטימיות ואני מקווה שגם רגעים של אושר מדוד בזמן.
ההתפכחות הגיעה מאוחר. חכמים ממני טענו שמוטב מאוחר מאשר אף פעם. נותרתי עם ההבנה שאני מעדיפה להיות עם בחור שירצה אותי ורק אותי וייתן לי את תחושת הביטחון שאני זקוקה לה. למרות כל זאת, עדיין עצב קל מתגנב לליבי ומשאיר אותי עם המחשבה: איך אפשר להיות עצובה על כך שאיבדתי בחור שמעולם לא היה שלי?
מומלצים
