שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    משוררי המחאה: "לגור בבית של שיר"

    משוררים רבים הקימו אוהל בירושלים, וקיימו ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהלי מאבק הדיור בבירה. האם השירה באמת יכולה להועיל למאבק? המשורר אלמוג בהר טוען שגם שינוי תרבותי הוא משמעותי. בואו לקרוא משירי מחאה

    ביום שני האחרון, ראש חודש אוגוסט וראש חודש אב - וראש חודש רמדאן, התכנסנו בבור שיבר (גן הסוס) ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, וקיימנו ערב שירת מחאה לאות סולידריות עם מאהלי מאבק הדיור הירושלמי ויושביהם, המאהל בבור שיבר והמאהל בגן העצמאות.


    הפגנת מחאה בירושלים (צילום: נועם מושקוביץ)

     

    הדבר הראשון שנשאלנו לגבי ערב השירה היה במה יכולה להועיל השירה למאבק? נדמה לי שהחיבור בין המאבק לתרבות בכלל (ולשירה בפרט) הוא משמעותי. ראשית כל כי יהיה צורך בשינוי תרבותי במקביל לשינוי הכלכלי והחברתי.

     

    והרי גם התרבות הלכה אל המקום המפורט, השקוע באינדיבידואל, הלכאורה בלתי תלוי בחברה ובמסורת, וגם היא נכנעה לפני כוחות השוק, קודם כל באמצעיי ההפצה שלה (הבנויים קרטלים קרטלים), ואחר כך בשאיפות הפנימיות שלה, אל "הרב מכר", אל הכתיבה המרגיעה את הנפש הבורגנית מפני חרדות השינוי, ואת נפש הלאום אל מול גבולותיו, ומלעיגה כל אפשרות של שינוי וכל אדם זר.

     

    התרבות, והשירה באופן ספציפי (שממילא אינה יכולה לחשוק במיקום של רב המכר, השמור לפרוזה, ומצויה על כן במקום ניסיוני יותר, גם שולי יותר), יכולים לסייע למאבק בעניין נוסף, וחשוב לא פחות: המאבק מצוי בחיפוש אחר שפה. המאבק מבקש להציע אלטרנטיבה לתרבות הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית והתרבותית הקיימת, אך כאשר הוא נשאל על מטרותיו וניסוחן על ידי התקשורת, הוא עלול להיכשל בדיוק אל תוך אותו המקום, לענות בשפה הישנה של אותה פוליטיקה, אותה כלכלה ואותה תקשורת ותרבות.

     

    חלק מהצורך להתעכב בתשובה, לא לענות מיד ברשימת דרישות מסודרת למזכ"ל ההסתדרות או למנכ"ל משרד האוצר, נדרש בדיוק כדי לנסח שפה אלטרנטיבית, ולא להתנסח בשפת המצב הקיים. השירה והמאבק יכולות להזכיר זו לזה - כיצד נולדת לשון חדשה, אפשרות חדשה בלשון, וכמה נדרש לשחק בה בכיוונים אינספור, כילד קטן המתנסה בצלילים, לפני שאפשר לעבור מן הגמגום אל הדיבור השוטף.


    האם המאהל צריך ללמוד להתנסח בשירה?

     

    כמה זקוקים אנחנו אולי לשוב דווקא מן הדיבור השוטף אל הגמגום כדי לעצור את הדיבור הפוליטי, הכלכלי, התרבותי, התקשורתי, המנסה להשתלט על לשוננו. בינתיים המאבק יכול להיכתב כסיסמה על שלט קצר, "העם דורש צדק חברתי", או במאות ספרים עבי כרס. נדרש לו עוד זמן של לימוד עצמי כדי להתנסח בדיבור או בשיר.

     

    אותו הערב נערך בהשתתפות המשוררים: ארז ביטון, חדוה הרכבי, רחל חלפי,ענת לוין, עלי נסוח מואסי, רות קרא-איוונוב קניאל, שי דותן, יוחאי שלום חדד,עדי עסיס, נועה שקרג'י, עמיר עקיבא סגל,גלעד מאירי, עמיחי חסון, רענן בן-טובים,שלומית נעים-נאור,מיכאלה למדן,אליעז כהן,אבי אליאס,נוית בראל,אלכס בן-ארי,אריאל גלילי,דורית ויסמן,

    עינה ארדל, אלמוג בהר. והנה מבחר שירים מתוכו:

     

    בְּשָׁעָה שֶׁל שְׁקִיעָה,

    מאת ארז ביטון

     

    בְּשָׁעָה שֶׁל שְׁקִיעָה

    בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

    אָבִי הָיָה חוֹשֵׂף

    אֶת זְרוֹעוֹ וְאוֹמֵר

    מִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַעְלָה

    כָּל הַבָּהִיר וְהַמְנֻקֶּה

     

    וּמִן הַמַּרְפֵּק וּלְמַטָּה

    וְעַד לְשֹׁרֶשׁ הָאֶצְבָּעוֹת

    כָּל הַמֻּכְהֶה

    וְהַצָּרוּב

    וְהַלָּקוּי

    וְהַנִּפְקָע

    וַאֲנִי אוֹמֵר לוֹ

    אַתָּה אַבָּא אַתָּה אַבָּא

    מְקֻעֲקָע.

     

    מתוך "תמביסרת – ציפור מרוקאית" (הוצאת הקיבוץ המאוחד)

     

    עִצְרוּ

    מאת חדוה הרכבי

     

    עִצְרוּ אֶת הכִּיּוֹר

    עִצְרוּ אֶת הוָּוִים

    עצְרוּ הַמַּשְׁקוֹפִים

    עִצְרוּ אֶת הַקִּירוֹת

    עִצְרוּ אֶת הַלֶּהָבוֹת

    עִצְרוּ אֶת הַגֶּחָלִים

    עִצְרוּ אֶת הַתְּשׁוּאוֹת

    עִצְרוּ אֶת החִיּוּכִים

    עִצְרוּ אֶת רַחֲבַת הַרִקּוּדִים

    עִצְרוּ את מַנְגִּינַת הַמַּפּוּחִית

    עִצְרוּ אֶת הַפַּעֲמוֹנִים

    עִצְרוּ אֶת השְׁבִילִים

    אֶת הַגְּבָעוֹת, אֶת הַמִּדְבָּר

    אֶת הצִּמָּאוֹן

     

    אַל תְּאֲבְּדוּ אֶת פְּרָטֵי הַמָּקוֹם

    פַּנּוּ דֶּרֶךְ לַחוּשִׁים

     

    אַל תַּאֲמִינוּ שֶׁאֵינְכֶם

    עֲשׂוּיִים

    מִמֶּשִׁי טָהוֹר

    מִמַּיִם

    מֵרֵיחוֹת

    מִיַתּוּשִׁים

    מֵאֲרָיוֹת

    מִשּׁוֹשַׁנִּים

     

    מתוך ספר השירים "עֲדִי", (הוצאת ספרית פועלים)

     

    בית שמש

    מאת רות קרא-איוונוב קניאל

     

    שַׂעֲרוֹת שִׁמְשׁוֹן בְּשַׂעֲרוֹת

    דְּלִילָה מִתְנַחֲלוֹת

    אֵיזֶה שֶׁטֶף, אֵיזוֹ פִּרְצָה

    בֵּינֵינוּ עָבְרָה.

     

    הָרֵי דְּאָגָה שֶׁלֹּא נְגַלֶּה

    בַּלַּיְלָה נִתְפָּרֵץ לַחֲלוֹמוֹת

    לֹא לָנוּ.

     

    בְּבֵית שֶׁמֶשׁ צוֹעֲקִים כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ

    מַאַגְרֵי בֶּכִי מַפִּילֵי

    עַמּוּדַיִם רוֹעֲדִים

    רַגְלֵי נָשִׁים מְזֻיָּנוֹת

    בְּפֶה קָשֶׁה תּוֹבְעוֹת

    הַב לִי הַב לִי

    הַב אִינְסְטִינְקְט אַהֲבָה

    הַכֶּסֶף כּוֹאֵב בְּלֵב

    וְנָשִׁים דּוֹפְקוֹת יוֹתֵר

    שִׁמְשׁוֹן עֵירֹם מֵהַבְטָחוֹת

    חוֹבֵט קִירוֹת

    לַעֲבֹד לַעֲבֹד

    עֲבוֹדַת עֶבֶד נְמוּךְ שָׂפָה וּגְבַהּ קוֹמָה

    קוֹשֵׁר זְנָבוֹת לַחֲתוּלִים

    רְעֵבִים,

     

    עַד מָתַי תָּקִיץ בִּבְקָרַי

    חֳצָנַי מְיֹעָרִים

     

    מתוך הספר "אין שקט בעולם כלל", (הוצאת הקיבוץ המאוחד) 

     

    למולדת הִנֵּה הַמּוֹבִילִים בָּאִים

    מאת אריאל גלילי

     

    הִנֵּה הַמּוֹבִילִים בָּאִים אֲחוּזֵי אֵימָה

    טִיָּח נוֹפֵל מֵעֵינֵיהֶם מְפרָרוֹת

    מַבָּט קוֹדֵר נִגְרָר אַחַר מַבָּט

    מִדְרוֹנוֹת יִוָּסְפוּ וְלא יוּקַלּוּ

    הָעַיִן הַפְּקוּחָה נֶעֳצֶמֶת לְאִטָּהּ

    שְׁעוֹן עֶצֶר

     

    יום העצמאות.ירושלים. תש"ע

    מאת יוחאי שלום חדד

     

    יְהוּדִים מַעֲרָביִים בְּצִפּוֹרֵי מִלְחָמָה מַעֲרָביוּת

    צְבוּעוֹת בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה מִזְרָחִיִּם מְרַחֲפִים מֵעַל רֹאשִׁי

    מִלַּהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת יוֹדֵעַ כִּי חֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו

    בִּזְכוּת הַכֹּחַ

    רֶגֶב אֲדָמָה מוּטָח לַשָּׁמַיִם בְּזַעַם מַתְוֶה קֶשֶׁת עֲכוּרָה

     

    לֹא בְּכֹחַ ה'

     

    בַּגַּן סאקר יְהוּדִים מִזְרָחִיִּם אוכלים אֹכֶל מערבי

    שהתחפש למִזְרָחִי

    לְבוֹשִׁים בִּבְגָדַי כָּחֹל וְלָבָן שֶׁחוֹלְקוֹ חִנָּם לְ"בֵּית יִשְׂרָאֵל"

    בְּפִטּוּם הָעֵדֶר לִקְרַאת שְׁחִיטָה

    יוֹדֵעַ כִּי הָעִיר צְבוּעָה בְּצִבְעֵי הַלְּאֹם

    בִּזְכוּת הַדִּמּוּי

    גּוּשֵׁי בַּשַּׂר מְדַמְּמִים נעטפים בְּדֶגֶל הַמְּדִינָה

    מַלְאָכֵי חַבָּלָה זוֹקְפִים עֵינַיִם

     

    לֹא בְּדִּמּוּי ה'

     

    בְּמֶּרְכָּז הָעִיר נְעַרִים מַעֲרָביִים וְכָאֵלּוּ שֶׁמְּנַסִּים

    שְׂרִידֵי אַלְכּוֹהוֹל וְקֶצֶף עַצְמָאוּת בְּדָמָם-חֶסֶד נְעוּרִים

    פּוֹעֲלִים זָרִים מְפָרְקִים בָּמוֹת שֶׁנִצְרֶחוּ עִבְרִית

    בְּקוֹל עִוּות הַצְּלִיל שׁוֹמֵעַ גְּאֻלָּה

    בְּזְּכוּת הָרַעַשׁ

    טַבָּעוֹת קוֹל מַעֲרָביוּת מוּנָחוֹת עַל אֶצְבָּעוֹת מִסְגָּדִים מִזְרָחִיּוּת

    בְּשִּׁירַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ קוֹל הֶחָתָן רוֹעֵד אֶצְבַּע הַכַּלָּה מַזִּיעָה

    זוֹכְרִים מָה לְשִׁיר שׁוֹכְחִים מָה לִזְכֹּר

     

    לֹא בְּרַעַשׁ ה'

     

    צֵל

    מאת נָוית בראל

     

    לַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹ תֵּל אָבִיב צֵל.

    בַּחֲצֵרוֹת לַמְרוֹת הַכֹּל

    עֵצִים קְטַנִּים בְּצָהֳרַיִם

    בְּרוּחַ טוֹבָה.

    לוּ הָיָה וִילוֹן מְכַסֶּה אֵת חַלּוֹנִי

    גַּם הוּא הָיָה מִתְרַכֵּז בִּתְנוּעָה

    מַגְנִיב לְעֶבְרִי קִדָּה.

    וְאֵין אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב

    הָרְחוֹב מִתְאַפֵּק בִּמְנוּחָה.

    אֵין פְּלִיטִים, אֵין אֵבֶל,

    אֵין יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל.

    מָחָר נֹאמַר שֶׁזֶּה הָיָה הַקַּיִץ

    הָאַחֲרוֹן לְתַרְדֵּמָה.

     

    אני לא אזוז מכאן

    מאת אלכס בן-ארי

     

    אֲנִי לֹא אָזוּז מִכָּאן. כָּאן

    יֵשׁ הַכֹּל. מַה שֶּׁאֵין,

    אָבִיא. אִם לֹא אָבִיא,

    אֶסְתַּדֵּר בְּלִי. אֲבָל אֲנִי

    לֹא אָזוּז מִכָּאן

    מַה שֶּׁיֵּשׁ כָּאן

    הוּא הַכֹּל.

     

    תָּרַמְתִּי אֶת גּוּפִי לַמִּשְׁרָד

    מאת עדי עסיס

     

    הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד

    פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ

    לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.

    הַמִּשְׁרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי

    בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.

     

    הַמִּשְׁרָד בּוֹדֵק בְּמַדְחֹם זוֹל

    אֶת טֶמְפֶּרָטוּרַת הַפוֹרְמָלִין

    בּוֹ אֲנִי שָׁרוּי.

     

    הַמִּשְׁרָד סָבוּר

    שֶׁבְּהִתְחַשֵּׁב בַּנְּתוּנִים שֶׁלִּי

    גּוּפָנִיִּים וַאֲחֵרִים

    אֲנִי מְסֻגָּל לְיוֹתֵר.

    הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי

    הַרְבֵּה יוֹתֵר.

     

    הַמִּשְׁרָד מַנִּיחַ

    אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁלִּי

    עַל רִפּוּד כִּסֵּא קָרוּעַ.

     

    הַמִּשְׁרָד מְפַשֵּׂק רָחָב

    אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי

    עַל הַמִּקְלֶדֶת.

     

    הַמִּשְׁרָד מְגַלְגֵּל

    אֶת הָעַיִן שֶׁלִּי

    עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.

     

    הַמִּשְׁרָד מְסַמֵּן מַטָּרָה עַל הַלּוּחַ

    וּמֵטִיחַ בָּהּ אֶת רֹאשִׁי.

    הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

     

    הַמִּשְׁרָד מַצְמִיד לְצַוָּארִי קוֹלָר

    לְזַהוֹת אוֹתִי.

    מְכַדְרֵר שְׁטָרוֹת כֶּסֶף

    לְתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי.

     

    הַמִּשְׁרָד מַדְבִּיק לִי זָנָב

    כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֹנֶג.

    הַמִּשְׂרָד שׁוֹלֵחַ אוֹתִי הַבַּיְתָה.

     

    הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

      

    שִׁיר לְשָׁנָה חֲדָשָׁה

    מאת אלמוג בהר

     

    "כִּי הָרָעָב לֶעָנִי כָּל שֵנָה יַפְרִיד מֵעַל אִישוֹן /

    גַּם הַשָּבָע לֶעָשִיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישוֹן", רבי יהודה הלוי

     

    הַשָּׁנָה בָּאָה הֲגִירַת הַלֵּב מִן הַמִּילִים אֶל הַמְּקָרֵר

    וַאֲרוֹנוֹת הַמִּטְבָּח. הִתְמַעֲטוּת הַגְּבִינָה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים

    שֶׁל הָעוֹפוֹת וְהַיְּרָקוֹת עֲשׂוּ אֶת קֵבוֹת הַיְּלָדִים קַלּוֹת יוֹתֵר,

    כִּמְעַט מְרַחֲפוֹת, וְנֶחְלַשׁ כֹּחָן בְּקוּבְלָנוֹת וּצְעָקוֹת. בְּגוּף אִשְׁתִּי

    שַׂמְּחוּ מְחִילוֹת הַמֵּעַיִם כְּשֶׁנֶּחְסְכָה מֵהֶן הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה, וּמוֹכְרֵי

    הַפָלָאפֶל בֵּרְכוּ אוֹתִי בָּרְחוֹב לְשָׁלוֹם מִבְּלִי לְעָרֵב בִּידִידוּתֵנוּ

    אִינְטֶרֶסִים כַּלְכָּלִיִּים. כְּשֶׁהוֹדִיעַ לִי הַמְּנַהֵל עַל פִּטּוּרַי

    הִזְכִּיר: "שִׁירָה נִכְתֶּבֶת כְּשֶׁרְעֵבִים", וְחִיֵּךְ בִּשְׂבִיעוּת רָצוֹן.

    וַאֲנִי חִשַּׁבְתִּי לְעַצְמִי: שִׁירָה הִיא הֲגִירָה פְּנִימִית שֶׁל מִילִים,

    הִיא הֲלִיכָה אֲרֻכָּה שֶׁל הַלֵּב הַרְחֵק מֵעַצְמוֹ. וְהִתְחַלְתִּי מוֹכֵר שִׁירִים

     

    לְחֲבֵרִים וְלַמַּרְבִּים בַּמְּחִירִים, תּוֹלֵשׁ דַּפִּים מִיּוֹמָנִי

    כְּדֵי לְחַלְּקָם בין כָל מִי שֶׁיַּנִּיחַ פְּרוּטָה בְּכַף-יַדִּי

    הַפְּשׁוּטָה בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר.

    יְלָדַי הִכְרִיזוֹ עַל צוֹם כְּנֶגֶד הַמֶּמְשָׁלוֹת וּמִשְׂרְדֵי הָאוֹצָר

    מוּל דֶּלֶת חֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁל הוֹרֵיהֶם, אִשְׁתִּי הֶחְלִיטָה

    לְנַתֵּק אֶת הַטֶּלֶפוֹן, הַמַּיִם וְהַחַשְׁמַל לִפְנֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה כֵּן הָעִירִיָּה,

    וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ לָדוּר בְּגִינָהּ צִבּוּרִית.

    אַחֲרֵי שֶׁמָּכַרְתִּי אֶת כָּל שִׁירַי בלי שיבואו במקומם חדשים

    הִתְחַלְתִּי מַשְׁלִים אַט אַט עִם מַצָּבִי, וְרק חַשַּׁבְתִּי

    אוּלַי אֶכְתֹּב הִרְהוּר אַחֲרוֹן, שִׁיר לְשָׁנָה חֲדָשָׁה שאפרסם

    תמורת תשלום בַעיתון, וּבוֹ כַּמָּה מִילִים עַל חֶסְרוֹן הַמִּילִים

    וְעַל הַשֶּׁפַע שֶׁל הַלֶּחֶם הַנּוֹתָר כָּל לַיְלָה בַּמַּאֲפִיּוֹת, בָּצֵק רַךְ

    לְרַכֵּךְ אֶת קֹשִׁי הַיַּמִּים וְלִדְחוֹת אֶת מַהְפֵּכוֹת הַלֵּב הַמִּדַּפְּקוֹת

    עַד לַיַּמִּים הָאֲחֵרִים.

     

    מתוך "צמאון בארות", (הוצאת עם עובד)


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בהר. האם השירה יכולה להועיל למאבק?
    צילום: מוטי קיקיון
    לאתר ההטבות
    מומלצים