מובארק הזכיר לי את סבתא

יש רגעים בחיים שבהם הלב נחמץ. משהו בפנים מתכווץ, הבטן מתהפכת. זה קרה לי השבוע כשראיתי אריה מבוגר בערוץ טבע כלשהו מודח בבושת פנים מהלהקה על-ידי אריה צעיר ממנו. פצוע ומבויש, הוא צעד אל השממה ונידון למות לבדו. זה קרה לי אתמול בבוקר כשראיתי את חוסני מובארק נכנס בפיג'מה לבנה אל כלוב הנאשמים באולם בית המשפט, שכוב על מיטה, מחובר לאינפוזיה, מושפל, מבוזה, חלש, גמור.

משפט ההיסטוריה - עדכונים שוטפים ב-ynet:

• השגריר לשעבר: ישראל והגז ישחקו תפקיד
• פואד: הצעתי למובארק לברוח לישראל
• החוקרים: "המהפכה עומדת לדין"
• כיכר תחריר: הצבא פינה את מאהל המחאה
  

ייתכן שהסימפטיה שאני חש כלפי האריה המצרי הזקן, נובעת מהיותו מנהיג ערבי שפוי בג'ונגל, אחד שלא קרא כל שני וחמישי לחיסולה של ישראל, שלא איים עלינו באטום ובג'יהאד, שלא תלה בנו את האשם בבעיות העולם. אבל גם אם זו הסיבה, חייבים להודות שיש משהו אכזרי בצפייה במובארק הקשיש, מי שעד לא מזמן היה המנהיג החזק בעולם הערבי והשליט הבלתי מעורער של מצרים, מובל לבית המשפט כאחרון האסירים.

הבנים ושר הפנים במשפט. הקיף עצמו בלקקנים שניפחו לו את האגו (AFP)

כמו מנהיגים אחרים לפניו, מובארק עשה טעות כשלא הבין, או לא רצה להבין, את מצוקות עמו. הוא התעלם מהעוני המתפשט ברחובות, מהאבטלה הגואה בקרב הדור הצעיר, ובעיקר, לא חזה את עוצמת ההתנגדות, כשזו הגיעה לבסוף.

במשך שנים ארוכות הוא הקיף את עצמו בחבורה של לקקנים שניפחה לו את האגו, וכמו בכל שלטון אוטוריטרי, השחיתות ותאוות הבצע חגגה. בדומה למנהיגים אחרים, גם הוא האמין שהמדינה זה הוא והוא זה המדינה. כעת, בדומה לנשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו, שהוצא להורג ב-1989, גם מובארק מגלה שהעם לא שוכח ולא סולח.

סגן הנשיא מובארק‏ (צילום: AP)

1

2

3

4

5

6

7

מובארק האמין שכדי להחזיק בשלטון, העם צריך לפחד, ובמשך יותר מ-30 שנה זה עבד. הוא התעמר בעמו, העלים את מתנגדיו, שיסה בהם את המוחבראת, עינה אותם במרתפים חשוכים, גזר עליהם דין ללא משפט. הוא גרם להם לחשוש ממנו, אך בסופו של דבר גם לתעב אותו ולדרוש את ראשו.

שכן נוח, בעל בית מחורבן

לפני חצי שנה, בזמן שההפגנות בכיכר תחריר בקהיר צברו תאוצה, פגשתי בהפגנה מול שגרירות מצרים בישראל את אמיר, אזרח מצרי שנמלט מהכלא ומתגורר בתל אביב ב-14 השנים האחרונות.

מפגינים מחוץ לאולם בית המשפט. לא אנחנו השופטים, אלא בני עמו (EPA)

הקשבתי כשסיפר על הזוועות שעבר עד שהצליח לברוח ממצרים, על מכות הרצח שקיבל, על הצינוק האפל,

הרעב, העינויים בחשמל, השחיתות. שמעתי ממנו על הפחד. במהלך ההפגנה אז ייחל אמיר למותו של הראיס. כמו שזה נראה בבית המשפט, יכול מאד להיות שמשאלתו תתגשם.

מובארק הזכיר לי היום את סבתא שלי, שמתקשה ללכת מהסלון למטבח. כשאני רואה אותה הלב מתכווץ. בדיוק כפי שקרה לי כשראיתי אותו. אך עם כל הרחמים והקושי לעכל, לא אנחנו השופטים, אלא בני עמו. ההיסטוריה המודרנית לימדה אותנו שזה סופו של כל דיקטטור. וגם אם היה לנו שכן נוח, כנראה שהיה בעל בית מחורבן.