שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא רוצה בית מקדש
    "כיהודי, איני חולם על חזרה לעבודת הכהנים. היעדרו של בית המקדש יצר יהדות שמוכוונת לעם ישראל, לחוויה הדתית, כזו שציונות דתית וחילונית יכולות לחבור בה לערכים משותפים"

    תשעה באב משלב צער על חורבן בית המקדש ותקווה לבניינו מחדש. בעיני רבים, השאיפה לבניין בית המקדש היא מיסודות היהדות, שאין יהדות בלעדיה.

     

    לאחר הקמת מדינת ישראל - ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים - הפכה התקווה לבניין הבית לבעלת משמעות חדשה. המסגד שעל ההר מחלק את השואפים לשניים: אלו הרואים בהקמת בית הפולחן היהודי אידאה שאי-אפשר לממשה, ואלו הסבורים שיש צורך לפעול להרס המסגד כדי לבנות במקומו את המקדש השלישי.  

     

    מה היה אומר רבן יוחנן?

    על-פי המקורות, בזמן החורבן היו בירושלים שתי מפלגות. האחת סברה שחורבן הבית יהיה חורבן האומה - ובחרה להילחם בירושלים עד "הכדור האחרון". השניה הבינה שאי-אפשר למנוע את

    החורבן, ובחרה להרפות מהמלחמה על ירושלים ועל הבית.

     

    רבן יוחנן בן זכאי, בצעד שנוי במחלוקת, חתר להעביר את המרכז הרוחני והלאומי מירושלים ליבנה. היו שראו בו תבוסתן, ואף חוצה קווים אל מחנה האויב. הוא חשב שהוא מציל את העם, ומכין אותו לשנות העתיד הארוכות.

     

    מה היה אומר רבן יוחנן בן זכאי היום, מה היו אומרים מתנגדיו? ייתכן שרבן יוחנן היה אומר "אני פעלתי בדור של שיעבוד, ואילו אתם מצויים בדור של חירות. אני נאלצתי לוותר על המקדש, אתם יכולים לשוב ולבנותו". ייתכן שהיה אומר "האילוצים שלי היו שונים משלכם, אך גם עליכם לוותר על מימוש חלום המקדש מפאת המציאות". 

     

    ויכול להיות, שרבן יוחנן היה אומר משהו אחר לגמרי, כמו "בראי הדורות, הוויתור שלי על המקדש הביא ברכה לעם היהודי. העברת המוקד מירושלים ליבנה יצרה יהדות חדשה, שהמקדש ועבודתו אינם הלב החי שלה. זאת יהדות המכוונת לארץ ישראל, לירושלים בירתו, אך לא מעבר לכך. זאת יהדות תלמודית, שהלכות פרוזאיות של חיי היום-יום מכוננות את חייה. זאת יהדות של קבלה וחסידות, שחוויות דתיות במרחב העירוני ובטבע מחיות את נפשה. זאת יהדות שציונות דתית וחילונית, יכולות לחבור בה לערכים לאומיים משותפים".

     

    מה היה חושב רבן יוחנן איש לא יודע, אבל אנחנו יכולים ליטול את גורלנו בידנו ולהכריע מהי היהדות שלנו. ברור שנהיה בעלי מחלוקת, ויהיו בינינו שתשעה באב יהיה עבורם יום תקווה לבניין המקדש, ואחרים שהוא עבורם זיכרון של שלב בהתבגרותנו הדתית והלאומית. מכל מקום חשוב שכל אחד ידע, שהבחירה בידו - ועמדתו יש לה שורשים בעבר המשותף לנו.

     

    עולם חדש, נפלא

    בעולמי שלי, ההכרעה היא חד-משמעית: אינני רוצה שיבנה בית המקדש. כיהודי, כאיש הלכה, לא זה החלום שלי. בעיניי יש סתירה עמוקה בין יהדות שבמוקד שלה בית המקדש, ובין יהדות שבמוקד שלה בית המדרש.

     

    למרות שמבחינה לוגית ייתכן שיהיו שני מוקדים, ולמרות שהיסטורית היה פרק זמן שכזה, בסופו של חשבון מדובר בשני יהודים שונים: יהודי של בית המקדש מכוון למוקד אחד, פעיל, שבו יש

    כהנים ויש זרים. יהודי של בית המדרש מפוצל לבתי מדרש שונים ולבעלי דעות שונות. בית המדרש הוא עולם הדעת, בו כולם שווים ונאבקים על עמדותיהם.

     

    כאיש אמונה אני מתבונן בהיסטוריה, ורואה את היד המכוונת את העם היהודי מבית המקדש אל בית המדרש, אני אומר "כן" למהלך ההיסטורי הזה, ומרגיש בו את התבגרותו של היהודי. זו היהדות הנראית לי יותר, אותה אשאף לשכלל - אך לא לשנות. אני אבל על החורבן כמי שמתאבל על מת, כמי שבוכה על ההולך ועל זיכרון הטוב שהיה בו, אך מתוך הכרה שמה שהיה לא יהיה עוד, ועם ההיעדר - צומח עולם חדש.

     

    • ד"ר משה מאיר הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בית מקדש
    צילום: עמית שאבי
    מול בית מדרש
    צילום: ישראל ברדוגו
    מומלצים