תכף אקבל גם אני את הסוכריה שלי מהמדינה
לך תסביר לרוכב אופניים שנוסע במסלול חדש, רק לאופניים, שהיחסים בינך ובין אשתך עלו על כידון. כלומר, על שרטון. שניכם נוסעים במסלולים מתרחקים זה מזה, למרות שהבטן שלה תופחת מדי יום. והנה, פתאום, התחילו לחלק סוכריות באילון
בואו לדבר על זוגיות במבחן גם בפייסבוק שלנו
הגברתי את הרדיו כדי לברר אם יכול להיות שלקריין ההוא כבר היתה סוכריה שהתפצפצה לה בתוך פיו, כי ברגעים השקטים, אלה שבהם הקריינים עושים מה שקריינים עושים, כולם היו יכולים לשמוע איזה צליל, טון דק שבדקים אבל מובחן, שהזכיר מציצה של סוכריה.
"זה יהיה מאוד לא פייר לגלות שקרייני הרדיו שוב קיבלו לפני כל האזרחים את מה שמגיע לכולם באופן שווה", הרשיתי לעצמי למלמל בקול רם, ואשתי, שסחבה מזה כמה חודשים בטן הריונית דומיננטית, הסכימה ואמרה שהיא לא תתפלא אם מישהו בטלוויזיה יעשה תחקיר ויגלה שאלה ברדיו לוקחים במדינה הזאת הכל לעצמם.
"בסוף זאת תמיד מלחמה בין האנשים מהרדיו והאנשים מהטלוויזיה", סיכמה.
יש לה, לאשתי, חושים מחודדים, שכן כבר באותו ערב העלו בטלוויזיה כתבה על הסיפור הזה בדיוק, אבל זה עתיד היה לקרות רק אחרי החשיכה. בינתיים עדיין שררה ההתרגשות שאחזה בכולם ורק הלכה והתגברה.
ההתרגשות התגברה כמובן גם בתוכי ואצל אשתי ובתוך הבטן ההריונית הדומיננטית שלה ואצל כל השכנים שלנו, שאת כולם אנחנו שונאים חוץ מאת השכנה הגוססת, כי איך אפשר לשנוא שכנה שנשארו לה רק עוד חודשיים או שלושה לחיות. בכל זאת, שכנה.
הדבר היחיד שנראה לי בטוח זאת העבודה במשרד פרסום
אמרתי לאדווה שאני יוצא לעבודה במשרד פרסום. זה מטומטם להגיד לאשה שלך "אני יוצא לעבודה במשרד פרסום". היא הרי כבר יודעת שאני עובד שם, לא? עוד מהיום הראשון שלי, לפני שנתיים וארבעה חודשים.
הסברתי לעצמי שאני אומר את זה בגלל ההריון והבטן הדומיננטית ואי הידיעה מה יקרה בינינו, כי באחרונה יש בעיות, והדבר היחיד שנראה לי בטוח זאת העבודה במשרד פרסום.
"אני אגיע למשרד פרסום בעוד שעה", אמרתי לה כשעמדתי כבר ליד הדלת.
היא אמרה שעניבה לא מתאימה למשרד פרסום. שכדאי שאוותר על זה.
"באמת?" מיששתי באצבעותיי את צוואר העניבה.
רבע שעה אחר כך, בתוך המכונית, רגע לפני הירידה לאיילון צפון מההלכה, זרקתי את העניבה מהחלון. לי לא היה איכפת ללכת איתה כל אותו היום וגם ביום המחרת. העניבה התעופפה ונחתה על ראשו של רוכב אופניים שנסע בנתיב החדש לרוכבי אופניים, והוא התעצבן בגלל שהוא נסע בנתיב החדש שהוא רק לרוכבי אופניים ולא למשל לנהגי ריקשות או מובילי אלטע זאכען או משאיות חלוקה של קרח, אז הוא עצר בבת אחת ודפק לי על הפח של האוטו, בצדק, וצעק "עכשיו אתה שמח? עכשיו אתה שמח? כמעט הורדת אותי בנתיב שלי, אתה שמח?"
לך תסביר לרוכב אופניים שנוסע במסלול חדש, רק לאופניים, שהיחסים בינך ובין אשתך עלו על כידון. על שרטון, זאת אומרת. ששניכם נוסעים במסלולים המתרחקים זה מזה, למרות שהבטן שלה תופחת מדי יום.
נבהלתי מאוד מרוכב האופניים. עשיתי את עצמי בוכה, כדי שלא יפתח את הדלת של המכונית ויוציא אותי החוצה בכוח ויבעט בי על הכביש כמו שמגיע לי בגלל שאני ישראלי מניאק שזורק דברים מהאוטו באמצע הנסיעה. הרגשתי גם אשמה, בתור יהודי, אם כי לא במידה חזקה. בסוף, תיכננתי ליילל שאשתי בהריון ושאנחנו בתקופה לא טובה ושיבין אותי. המתח גורם לי להיות יותר אני ממה שאני אני, כשאני לא במתח.
כל הנאום כבר היה מוכן אצלי בתוך הגרון, משפטים קצרים, חתוכים, מתלבשים יפה על נשימות קטועות ושטוחות. אבל לרוכב ההוא לא היה אכפת ממני או מהנאום שלי והוא כבר נעלם על האופניים לתוך האיילון, צפונה.
חמש דקות אחר כך כבר יכולתי לראות אותן, מאות דיילות לבושות במדים של רשות שדות הנמלים ושל חיל הים ושל ויצ"ו וזבניות צעירות של פוקס ואפילו קופאיות אתיופיות של מרכולי AMPM. ומי לא? כולם היו שם כדי לחלק סוכריות. זה בטח מבצע לוגיסטי אדיר, חשבתי וניסיתי להשתלב בתוך הפקק היומי של שעת הבוקר המוקדמת.
הדלקתי את הרדיו והאזנתי שוב לתחנה שהיתה הטובה ביותר מבין כל תחנות הרדיו, כי הודיעה לא רק על הפקקים, באופן כללי, אלא על מהות כל פקק ופקק, ואפילו הוסיפה דיווחי מכות מאתרי פקקים מרכזיים, כשהיו ופרשנות מהאולפן.
והיו.
הקריינית שקראו לה עלמה ושידרה כל יום בין שמונה לעשר סיפרה שברגע זה ממש מתרחשת החלוקה של הסוכריות בכל הארץ. זה היה מופלא. כמו להיות בתוך הראש שלה, כי באמת מה שהיא אמרה זה מה שראיתי בעיניים (בדרך כלל היא אומרת שבאיילון צפון התנועה זורמת, ואז אני רואה שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו זורמת זאת עלמה בעצמה, עם הדימיון שלה, כי הנה כולם מסביבי עומדים תקועים ומדברים בטלפון). לא! הפעם הן באמת היו שם, כל הדיילות, והן באמת חילקו סוכריות, סוכריה לכל נהג, והסכימו לתת לנהגים לבחור בעצמם את הצבע ואת הטעם, אבל לא להחליף אם שמת כבר בפה.
מחוג המהירות הראה 15 קמ"ש, שזה היה בסדר גמור, כי לפי התחזיות זאת המהירות הממוצעת שבה אמורה היתה התנועה לנסוע בהתאם לכמות המכוניות שנוספה בשנה האחרונה. ריחמתי על הנהגים שיש להם גיר ידני וצריכים לעבוד עם הרגל. כדי להזכיר לעצמי כמה אני בר מזל, הגברתי את המוזיקה מהרדיו ותופפתי עם כף הרגל השמאלית, הפנויה, על רצפה האוטו.
עוד מעט אקבל גם אני את הסוכריה שלי מהמדינה. המדינה הקטנה שלי שאיכפת לה ממני. התקדמתי עם האוטו עד שהגעתי אל הדלפק הצבעוני, המקושט, שדגלים של משרד הבריאות ומשרד התחבורה וגם משרד הביטחון מתנופפים לצדו.
"נו, מה שייך משרד הביטחון לכל העסק הזה?" ניסיתי לשוות לקול שלי את הטון הנכון של גבר בן 38 שעובד במשרד פרסום ויש לו אשה בהריון שלא מחייכת אליו כשהוא חוזר הביתה בסוף יום עבודה, אלא אם הוא מגיע עם סיפור על הגירושים של ההוכברגרים או של היוכלמנים, משהו שמריץ בתוך המוח שלה את תוכנת המחשבות החיוביות.
"כל העסק הזה שייך למשרד הביטחון, נו מה", אמר הדייל שהיה בטח שב"כניק וידע בדיוק על מה הוא מדבר. הוא הגיש לי את הטס שעליו הונחו הסוכריות ולצדן גם כמה פרוסות עוגה שנראתה כמו חנק צה"לי תקני. כשהדייל ראה שאני מתלבט הוא אמר, "את החנק אמא שלי אפתה. שיהיה יום טוב. שיהיו לנו עוד הרבה ימים כאלה".
הינהנתי. רציתי להגיד לו שאני צריך עוד הרבה ימים כאלה, כי אחד כזה, בודד, בטח לא יספיק. הדייל נראה עסוק בלכבד את הנהגים מסביב וגם בלהתחיל עם אחד מהם, בפורד פוקוס כחולה. החלטתי לשתוק. לקחתי חנק אחת וסוכריה אחת, כתומה, בצלופן תכלכל. הראיתי לדייל שאני לוקח ביס מהעוגה ונופפתי לשלום.
אדווה חיכתה לי בבית, בצד השני של הבוקר, שזה הערב, כמו שהיא קוראת לזה. ניסיתי פעם להתווכח איתה ולטעון שאין היגיון בזה שהערב הוא הצד השני של הבוקר, אבל היא התעקשה שזה אותו דבר, כי זה עובד לפי ההיגיון שאם קודחים חור באמצע רמת גן, ולא מפסיקים לקדוח, אז יוצאים מהצד השני באמצע האוקיאנוס השקט, בין צ'ילה לניו זילנד. גם על זה ניסיתי להתווכח כי לא מצאתי היגיון בקדיחה של חור כזה ברמת גן, לא כלכלי ולא לא כלכלי, כולה רמת גן, אבל היא נותרה בשלה.
פעם בילינו שעה בויכוחים על צבי בר, אם הוא באמת ראש עיר טוב כזה או לא. בסוף הגענו למסקנה שממילא אנחנו גרים בתל אביב, אז מה זה משנה. זה עוד היה בימים שהיינו מתווכחים כל ערב ולפעמים גם בלילה, במקום לישון, בשביל האהבה.
היא התיישבה ליד השולחן ואמרה שהיתה אצל הרופא ושהוא גילה שהילד בכלל לא רוצה לצאת. לא בעוד חודש ולא בכלל. היא אמרה שהיא חשבה על זה כל הדרך בפקק של הערב, באיילון דרום, ושאולי זה בגלל שהוא מבין מה קורה. הילד. אולי אנחנו לא הורים שראויים לזה.
התיישבתי לידה ושאלתי אותה אם היא בטוחה שזה מה שהרופא אמר. היא היתה מאוד בטוחה, ואז הוסיפה שאני בטח מאוכזב עכשיו, ממנה, מהבטן שלה, מהמצב, כי זה בכלל לא מה שדימיינו שיקרה, למשל לפני ארבע שנים או שש שנים, כשעוד היינו תולים כביסה ביחד וסופרים מי הפיל פחות אטבים על גג הפח של השכנה שבינתיים גססה והלכה.
"לא," אמרתי, "מה פתאום שאהיה מאוכזב? אני לא מאוכזב. לא הייתי ואני גם לא אהיה. כל העניין הזה של ה... כן להיות או לא להיות... מאוכזב, זאת אומרת... לא, אין פה משהו מאכזב. זה לא ברמה הזאת של האכזבה..."
רציתי לספר לה על היום הנפלא שהיה לי בכבישים ועל הסוכריות ועל איך כולם התנהגו יפה אחד לשני ולא צפרו ולא קיללו, רק נסעו בשקט. מין יום מושלם שכזה. אבל היא כבר לא היתה במצב רוח בשביל זה, ומובן שגם אני לא.
נשכבנו לישון ונרדמנו. אני זוכר שחלמתי שאני נוסע באוטו וזורקים עלי סוכריות בכביש 431, או שזה היה כביש 20. בחלומות קשה לדעת, כי השילוט לא משהו ויש מלא טעויות כתיב. מישהו צעק מזל טוב, אורי, ואז כשהבטתי לאחור ראיתי את הפנים של אבא שלי. מזל טוב, הוא אמר ושלח יד ארוכה. נולד לך בן, סוף סוף. לחצתי את היד הארוכה שלו, אבל אז גיליתי שזאת יד של בובה. תלושה. לא היד של אבא. זה ציער אותי, כי הרגשתי שאני רוצה ללחוץ את היד של אבא כשהיא מחוברת אל הגוף.
באמצע הלילה התעוררתי. מכונית שעברה מתחת לבית צפרה, כמו משוגעת. מישהו בטח התעצבן בגלל משהו שקרה על הכביש. ואולי המכונית היתה עוד חלק מהחלום? חיפשתי בחושך עם היד את הידית של המגירה ופתחתי אותה. הנחתי את כל כף היד בתוך המגירה ומיששתי את הקרקעית. שם היא היתה. עגולה ועטופה עדיין בצלופן המרשרש. דימיינתי את הצבע התכול, השקוף, של העטיפה.
בבוקר כשהאשה שלי תקום, אני אתן לה את הסוכריה הזאת, הבטחתי לעצמי.
הנחתי את הראש על הכרית וספרתי את הרגעים שחלפו לאיטם, שקטים, כמו מכוניות על כביש פקוק, ביום חם וחסר רחמים. לא הייתי בטוח איזו משמעות תהיה לסוכריה הזאת ואם בכלל תהיה משמעות, אבל בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד ימים הרגשתי שאני נחוש.
האתר של צבי יוליס
לפנייה לכתב/ת 
