"סלסה תל אביב": סרט לערוץ ויוה

לא פשוט לכתוב ביקורת קולנוע על "סלסה תל אביב", עבודתו האחרונה של הבמאי יוחנן (חורחה) ולר, מהטעם הפשוט שכלל לא ברור אם מדובר בסרט קולנוע. אדייק ואומר כי ניתן לראות את "סלסה" על מסכי קולנוע ברחבי הארץ, רוכשי הכרטיסים יכנסו לאולם חשוך ויצפו בדימויים המוקרנים על מסך, יש (סוג של) צילום, שחקנים, תפאורה ותסריט. כל זה עדיין לא משנה את העובדה שאין כאן יותר מאשר סדרת טלנובלה קצרצרה שפרקיה חוברו יחד וזכו לכינוי "סרט".  

• יוחנן ולר מספר לכם: כך עשיתי את "סלסה תל אביב"
• רוצים עוד? כתבות, ביקורות וידיעות נוספות על סרטים וקולנוע
  

יכול להיות שבפרמטרים של טלנובלות, אפשר לומר שיש ב"סלסה" "משחק מוצלח", "בדיחות מצחיקות" "תפאורה אמינה", "תסריט הגיוני" או "רומנטיקה מרגשת" - הכול יכול להיות. בפרמטרים המינימליים של עשייה קולנועית ה"סרט" הזה אינו עומד בדרישות הסף.

הקולנוע הישראלי מרבה לעסוק בשנים האחרונות ביחסים המתפתחים בין עובדים זרים וישראלים. העובד הזר שאינו מוצא את מקומו, נרדף, מאויים מנוצל – ומרכיבים אלו בוודאי אינם נעדרים גם מ"סלסה". אבל הדבר המעניין (ברמה הקונספטואלית, לא במימושה המקרטע) הוא הניסיון לעצב את המגע בין הישראלי והזר במסגרת ז'אנר טלוויזיוני של תרבות אחרת.

התפתחות העלילה אינה ממוקדת בישראלי הלומד להכיר מחדש את עצמו או את סביבתו במפגש עם העובד הזר, אלא קודם כל, במסע של הזר בתוך התחליף המצוי כאן למציאות הישראלית.

אנחל ואנחליקה. סרט ישראלי בפורמט לטיני (צילומים: ניצן אסף)

ב"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" (2003) השתמש רענן אלכסנדרוביץ' בנקודת המבט של הזר בכדי לספק התבוננות ביקורתית. ישראל המוצגת ב"סלסה" נראית כאילו צולמה על ידי במאי שמעולם לא חי כאן ויכלה להיות מוחלפת בכמעט כל מדינה אחרת. זה שהגיבורה אוכלת פלאפל, לומדת מילה ורבע בעברית, או מפשלת בהכנת מנה מבשר חזיר, לא אומר שיש קשר בין הטריטוריה והתרבות הישראלית ועלילת הסרט. קהל היעד הטבעי של "סלסה" נמצא בדרום אמריקה.

דרום אמריקה במזרח התיכון

ויקי (כוכבת הטלנובלות המכסיקנית אנחליקה ולה), היא אם חד הורית המותירה את הילד שלה במכסיקו בכדי להגיע לישראל ולהתפרנס מלימוד ריקוד הסלסה. כאן מחכה לה בטו (רודריגו גונזאלס) אבי בנה וטיפוס בוגדני וחרמני.

היא מנסה להתגנב לארץ בתחפושת של נזירה. אך כבר במטוס ברור כי זהות זו תעמוד באתגר לא פשוט: היא פוגשת את יוני (אנחל בונני), פרופסור חטוב לבוטניקה, וביניהם, כך ניתן לשער, יש כימיה מידית. אך ליוני יש גם ארוסה המחכה לו בארץ – חברתו הבלונדינית והעשירה דפנה (הילה וידור מבצעת קריקטורה משעשעת בגסותה של כלבה קרה ושתלטנית).

גונזאלס ו-וידור ב"סלסה תל אביב" 

חודשיים אחרי שיוני מסייע לוויקטוריה הנזירה לעבור את ביקורת הגבולות, דרכיהם שוב מצטלבות. דפנה גוררת את יוני ללימודי סלסה, כדי שיוכלו להפגין את כישוריהם בחתונה. הם מגיעים למועדון הסלסה התל אביבי שבו ויקי עובדת, ולמרות ההפתעה במפגש הלא צפוי, היא מצליחה לשכנע את יוני כי ויקטוריה הנזירה היא אחותה, והוא, פרופסור שכמותו, מיד משתכנע. רמת הסבירות העלילתית הזו נשמרת בהקפדה יתרה לאורך כל הסרט.

הופעת משטרת ההגירה משליכה את ויקי/ויקטוריה לזרועותיו של יוני. חשדותיה של דפנה הופכים לכעס ומתפתחים לדחף נקמני. השתלשלות האירועים עד המימוש הרומנטי הסופי צפויה, ובכל זאת נדרשת סבלנות יוצאת דופן ממי שמתכוון להישאר עד כותרות הסיום.

טלנובלה, לא טלסינמה

אינני יודע כמה מעריצים יש לאנחליקה ולה במקסיקו או בארץ, אבל "שמחת החיים השובבה" של דמותה לא משכנעת ומעיקה. אנחל בונני כושל לא רק בגלל היעדר כישרון, אלא בעיקר כי איתרע מזלו לגלם "פרופסור" שהמנעד הרגשי שלו, כמו גם האינטליגנציה אותה הוא מפגין, מוגבלים ביותר. הלהט הקומי והרומנטי שעולה מתוך החיבור בין שתי דמויות אלו שואף לאפס המוחלט.

ולה ובונני. כימיה שואפת לאפס 

הרישול החובבני פושה בכל, אבל מפגין עצמו בצורה כמעט קומית בפרטים הקטנים:

מונטאז' נסיעה ליעד בתל אביב שהופך לאוסף אקראי של דימויים מאזורים שונים של העיר, מתנת חתונה בצורת מיקרוסקופ הנישאת בקופסא שברור כי אין בה דבר -  פרטים קטנים מסוג זה מבליחים כמעט כל דקה ולא מאפשרים להתייחס ולו לסצנה אחת ברצינות.

אם בכך היו מסתיימות בעיותיו של הסרט – ניחא. כל זה רק תוספת לבעיות במרכיבי היסוד – קומדיה לא מצחיקה, רומנטיקה לא רומנטית, וסרט ריקודים שאין בו ולו רגע סוחף אחד המגלם בתוכו את הקסם שכה נעדר בסרט.