חלום ליל קיץ
במשך שנתיים היא אהבה אותו, חשבה עליו ושלחה לו מסרוני אהבה שיכורים. הוא היה כל מה שחיפשה בגבר, אבל כשנפגשו שנית משהו השתנה. הילי עמנואל חוזרת לפגישה ששינתה את חייה ומנסה להפיק לקחים
אני כל כך אוהבת לזעום זעם צודק. לתת לשצף קוהרנטי של מילים וטיעונים רעים וקולעים לפרוץ החוצה. אתמול היה לי ערב כזה, שבסופו הרגשתי כאילו קיבלתי "נוק אאוט" ליכולת המילולית ולחושי הביקורת שלי גם יחד.
עוד בנושא פנטזיות בערוץ יחסים:
- פנטזיות הן החברות הכי נאמנות שלי
- מצטערת, דווקא אין לי פנטזיות על אורגיות
- פנטזיה ארוטית עולמית של דור שלם
- פנטזיות בלתי מזיקות, או בגידה?
זה היה דייט, ולא סתם דייט. כזה שחיכיתי לו שנתיים. באמת. במשך שנתיים ניסיתי לשכנע את א' להיפגש איתי. בפעם הראשונה שנפגשנו הייתה לנו שיחה שכל מילה שנאמרה בה הורידה עוד טיפה אל התחתונים שלי. הייתי רוצה לומר "שיחה מסוג השיחות ש..." אבל הן כל כך נדירות שאין להן סוג.
מחוץ לחוקי המשחק
היינו בפתיחת תערוכה יחד עם חבר משותף שהכיר בינינו. אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני בעיקר זוכרת שזה לא באמת היה משנה. עיקר השיחה לא הייתה המילים עצמן אלא ההרגשה שאנחנו מבינים אחד את השנייה. מעין רגע נדיר כזה שבו באמת הרגשתי שאני לא לבד.
כשיצאנו מהגלריה משכתי את א' לצד ואמרתי לו שבמהלך כל השיחה רציתי לנשק אותו. לא יכולתי לעצור את עצמי. יש לי נטייה להגיד בקול את הדברים שאני חושבת, את הדברים שלא אמורים להגיד כי הם "מחוץ לחוקי המשחק". א' אמר שהוא הרגיש אותו הדבר. החלפנו טלפונים.
א' היה כל מה שחיפשתי. גבר בן 30 שלא מחפש להוכיח את עצמו לאף אחד. פסיכולוג במקצועו ואינטלקטואל חופשי, שיכול לדבר איתי על דברים יפים. מה רבה הייתה אכזבתי שמאז אותה פגישה, הוא התחמק מלהתראות שנית, בתואנות טיפשיות כאלה ואחרות.
הנחתי שהוא חושב שאני צעירה מדי בשבילו, או אחת משלל הסיבות שכבחורה חסרת ביטחון עשויה הייתי להרגיש.
עוד 40 דקות בפלורנטין
אתמול סוף סוף הגיע הצלצול הגואל. הייתי אחרי ארוחת ערב עם חבר משותף, שבמהלכה טרטרתי לו על בחור אחר שבדיוק נגמר איתו הסיפור. 10 דקות אחרי שנפרדנו לדרכינו שבעים ומעט שיכורים - בום! טלפון!
זה הוא. א', הבחור שאני מנסה לראות כבר שנתיים! אני מנתרת במקום וחתיכות הלב המפוזרות שלי מתאחדות באחת למקשה לבבית בוורוד נאון, מוכנה להתרסק מחדש לרצפה. רק תגיד מתי ואיפה ואני אהיה שם.
הייתי נורא אסרטיבית, עייפה כבר מכל הדמעות שהזלתי אל תוך קערת חסה מעוטרת אספרגוס. נראה היה שהנימה העניינית קוסמת לו. הוא צחק ואני הייתי בטוחה שעליתי על הדרך הנכונה. עוד 40 דקות בפלורנטין.
אני נזכרת איך ראיתי אותו צועד לכיווני, מתנדנד מעט מצד לצד, על רחוב פלורנטין בתל אביב. התקדמנו אחד אל עבר השנייה, מחזיקים בטלפונים כמו שר ודיון במסדרונות בית הספר ב"קלולס", וממשיכים לדבר.
הוא ראה אותי, אני ראיתי אותו, הורדנו את הטלפונים הסלולאריים. מבטינו ננעלים אחד על השנייה, ישר קדימה, פגישה. הוא העביר לי יד על הכתף ואני הרחתי את אדי האלכוהול מנשימתו. הוא קירב אלי את הפנים, ישיר, לא עדין וביישן כמו שזכרתי.
מחוברות זה סל אאוט?
אחרי שנתיים שבהן תפקד כמושא מסרוני האלכוהול שלי, אני פתאום מחכה שנשב במקום שקט, נגיד - בבית שלו, נשתה בקבוק יין ובמהירות נעבור לקלף את השכבות האחד מהשנייה. אך מה רבה אכזבתי. מתוך שיכרות מצחינה הוא שולח אלי ידיים כאילו אין מחר, מודיע לי שאני "חייבת לפגוש את החברים שלו".
הוא תופס אותי ביד, מוביל אותי בהליכה מהירה אל דירה מכוערת שמוארת בפלורוסנט. א' ממלמל אלי משפטים מקוטעים על כמה שאני יפה, ושהוא לא מאמין שהשתתפתי ב'מחוברות', ואיך ירדתי ברמה.
אני לא מבינה למה הוא אומר את הדברים האלה ולא מבינה למה אנחנו צריכים לשהות עם חבריו, חבורה של גברים במשבר טרום גיל העמידה שמתעקשים להוכיח משהו בשתייה ובסמים כאילו היו חבורת צעירים אחרי צבא.
אחרי 10 דקות של נימוס מאופק והדיפת הררי שאלות על 'מחוברות', אני משכנעת את א' לצאת מהבר ולחזור הביתה ביחד. מוזר לי שמראש הוא לא קפץ על ההצעה. הלו, בחורה מציעה לך לשתות יין אצלך בבית בשעה שתיים בלילה. לכל בן אדם נורמאלי זו הייתה נשמעת כמו הזמנה לסקס. איך הוא יכול שלא לקפוץ על זה?!
בדרך השיחה ממשיכה להידרדר. הוא אומר לי שוב ושוב שהוא לא מאמין איך "מכרתי את עצמי לרייטינג" ו-"איך ירדת כל כך נמוך". נמאס לי. אני מסתובבת אליו ושואלת אותו מה הבעיה שלו ומנסה להבין באמת למה זה כל כך מציק לו תוך כדי שאני מרחיקה בכוח את פניו שמתקרבות אלי יתר על המידה, נושפות הבל פה מסריח מאלכוהול.
ואחרי כל זה הוא עוד עונה: "מה אני אעשה, אני בא ממשפחה אליטיסטית".
לטאטא עננים
התיישבתי רחוק על הספה. הוא מזג לי כוס של יין אדום וחם מדי, והתיישב על הספה קרוב מדי. בין ניסיון נשיקה אחד לשני, הבנתי ממנו שלא הייתי לבד. גם הוא חשב עלי בשנתיים האלה לא מעט, כנראה אפילו יותר ממני.
רצה לראות אותי, פנטז עלי, התחבט לגבי, ניהל עלי שיחות עם אחיו הקטן - שמסתבר שיש לו עלי דימוי של בחורה הרסנית וקשה, שצריך להתרחק ממנה.
לאורך כל השיחה איתו אני מרגישה כאילו אני צריכה להחזיק במטאטא גדול. לטאטא ולנשוף את המחשבות שמפרידות כמו עננים, ביני שנמצאת לפניו, בשמלה אולטרה סקסית עם חריץ קטן בלב שמזמינה אותו להיכנס אליו, לבין האני שנמצאת בראשו, מורכבת מכל הדברים שהוא שמע עלי, מהדברים שחשב עלי, מהדברים שאח שלו חושב עלי, מהדימוי השטחי ואולי הזול שהשתתפותי ב'מחוברות' ציירה לו עלי.
תוך כדי שאני בעצמי מנסה להיאחז ביופי שאני יודעת שיש בו, בלב שלו ובחכמה שלו, כדי להתגבר על הדחייה שיש לי מהגבר השבור שניצב מולי, ממלמל חצאי משפטים שיכורים ועלובים. עושה לי ניתוחי אופי בשקל, אומר לי שאני קרה כי אני לא משתפת פעולה עם ה"חום" שהוא מנסה להרעיף עלי, כלומר: לא קופצת איתו למיטה.
אני בקונפליקט, הבטן שלי אומרת לי ללכת, ללכת מהר, ואני מתקשה לקבל ששנתיים חשבתי שהוא יכול להיות הבחור שבשבילי. בניסיון אחרון להציל את הפגישה מהתאבדות הקמיקזה שהיא קפצה אליה אני תופסת בידו ומושכת אותו אל השולחן.
מניחה ספר סקיצות ביד שלו ולוקחת אחד אלי. "בוא נצייר" אני אומרת לו, ומקווה שזה ירגיע אותו, או אולי ירגיע אותי. אנחנו מתחילים לדבר לאט יותר, מציירים האחד את השנייה. אני מרימה אליו מבט, שומטת כתפיה, מחייכת חיוך קטן. אנחנו מדברים בשקט.
אני מחליטה לתת לו סיכוי אחרון. רוכנת לעברו, מקרבת את שפתי אל שלו ועוצמת עיניים. הוא מנשק אותי נשיקה מלוכלכת, מלאה בכל מה שהוא חושב, בכל הלמה לא. אני מבקשת ממנו ללוות אותי למונית השרות.
עם אוויר הרחוב חוזרת ההתנהגות השיכורה והטיפשית שלו כאילו לא נרגענו מעולם. הוא שם לי יד על התחת ואני יוצאת מדעתי ומסתובבת אליו באחת. אחרי כל זה איך הוא מעז! מים הגיעו עד נפש! אני מסתובבת אליו וצועקת: "מה, המשפחה האליטיסטית שלך לא לימדה אותך לא לגעת בנשים שברור שלא רוצות שתיגע בהן?!".
אמרתי לו ללכת, שאין שום סיבה להמשיך את המפגש הזה. ניסינו, ניגמר.
לפחות הרגשתי
ביום למחרת אני מספרת לחבר המשותף על הפגישה, על כמה שהיה נורא, והוא מסביר לי שהוא מכיר את א' ושהוא ממש נילחץ מלפגוש אותי כי אני דייט כל כך לוהט. הוא ציין גם שהוא כבר ראה את א' במצבים כאלה, והוא מאמין שזאת הסיבה שהוא השתכר כל כך ועשה מעצמו צחוק.
אני לא יודעת, ולא איכפת לי. בהסתכלות בדיעבד אני שמחה שנפגשנו, אני שמחה שגם הוא חשב עלי כל השנתיים האלה.
יש שיאמרו שפנטזיות זה דבר נהדר ולא צריך לממש אותם כי המציאות לא נוטה לעשות עימן חסד. אבל לא אני, אני אוהבת לראות מה קורה לאנשים במצבים קיצוניים, לראות מה קורה לי בסיטואציות כאלה.
אני רוצה לחוות ולדמיין ולצפות ולהתאכזב, ולפעמים להיות מופתעת להתרגש ממה שיכל להיות, ולהתאכזב ממה שקורה, או להפך, העיקר להתרגש.
- ספרו לנו על הפנטזיות שלכם בפייסבוק המחודש
של ערוץ יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
