שתף קטע נבחר

קצרצרים של שירה: מרים אֹרן

"ביום אביב/ בשדה מצולהב כזהב/ אמר לי פתאום/ איש אחד מפוזר ומפורד/ כי הוא חושש למות". רפי וייכרט על מרים אֹרן

חֲרָדָה

מאת מרים אֹרן

 

"בְּיוֹם אָבִיב

בְּשָׂדֶה מְצֻלְהָב כְּזָהָב

אָמַר לִי פְּתְאֹם

אִישׁ אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד

כִּי הוּא חוֹשֵׁשׁ לָמוּת.

וְנֶחֱרַדְתִּי לִרְאוֹת

שֶׁאֲנִי מְקַנֵּאת בּוֹ מְאֹד".

 

שירה של מרים אֹרן מסגיר לכאורה את תוכנו כבר בכותרת. בסוג כזה של שירים - כשהסוף מגיע מהר מאוד, בתוך פחות מעשר שורות, אחרי פחות מחצי דקת-קריאה - מומלץ לשמור את הסיכום או ההפתעה לסוף. עם זאת, אפשר להבין משורר שרוצה לאותת לקוראו מה נושא השיר, מה נימתו, מה תוכנו, אולי כדי לפתותו או להכינו לטריטוריות שאליהן הוא עומד להיכנס.

 

השיר נפתח בציון עונה הקשורה באופן מסורתי-ארכיטיפלי לחיים, לחיוּת, לתחייה, לפריחה וצמיחה בטבע, לשמחה. בשורה הבאה מטעינה הכותבת את היום המסוים בעונת האביב בתמונה אחת ספציפית, הפורשת לעינינו מרחבים גיאוגרפיים-אסתטיים קורני אור. היא מצליחה להבעיר או להאיר או להעיר לחיים את הציור באמצעות הסמכתן של מילים דומות-צליל, ששתיים מהן חורזות: "אביב"/"מצולהב"/"זהב". האות 'ב' המופיעה, דגושה או רפויה, בכל חמש המילים הפותחות יוצרת סוג של אחידות ושלמות (תורמת גם החזרה המחומשת על התנועה אָ) הנובעות מן המבנה המדורג: בשורה הראשונה שתי מילים בנות שתי הברות כל אחת (שני ימבים) ובשורה השנייה שלוש מילים בנות שלוש הברות כל אחת (שלושה אנפסטים).

 

השורה הבאה חותכת בבת אחת מתיאור הטבע לאירוע חד-פעמי שעומד בלב לבו של השיר. הדבר מתבצע באמצעות הפועל "אמר", בשבירת הריתמוס על-ידי הבחירה במילים דו או חד הברתיות, וכן על-ידי החדרת המילה "פתאום". אפיונו של האיש בשיר בשני תארים מעניינת. איש "מפוזר" עדיין לא מעלה לנגד עינינו את ייחודו ואף נלווית אליו לכאורה נימה הומוריסטית.

 

אולם המילה "מפורד" היא כבר עניין אחר. אדם מפורד, נפרד, בודד, חצוי, כזה שחלקיו מתפרדים, בהחלט יכול לדבר על תודעת מותו. התפאורה השְׂמחה-שְׁלווה שעל רקעה בחר לומר את דבריו, יוצרת ניגוד חריף בין יפעת הטבע בצמיחתו ובמרחביו ובין חששות הקמילה והגוויעה שמביע בן אנוש אחד קטן.

 

יש אנשים שמרחבי הטבע מעוררים אותם לשירת אושר ולהבעת שמחה - ואילו אחרים,

בעיקר אם יש להם סיבה פסיכולוגית או פיזיולוגית, יכולים לחוש או לחשוב על קיצם הקרֵב. נשים-נא לב למילה הקלה-יחסית שבה בוחרת המשוררת: "חשש". לא "יִראה", לא "פחד", לא "בעתה". את ה"חרדה", המילה החזקה בשיר, היא שומרת לעצמה.

 

צמד השורות החותם לוקח את השיר למקום הכי מפתיע. אפשר לחשוב על שלל תגובות אפשריות לווידויו של האיש. יש מי שינחם אותו וירגיע את חששותיו. אחר יפטור אותו במשיכת כתף ויאמר "עזוב שטויות". שלישי יבין ויזדהה. אולם תגובתה של המשוררת לא הייתה עולה על דעתנו גם במחשבה עשירית. איננו יודעים מה השיבה לאיש המתלונן ואם השיבה. אנו יודעים רק את מה שהיא מגלה לנו.

 

לפתע פתאום מרכז העניין איננו הווידוי שלו באוזניה אלא הווידוי שלה באוזנינו. היא מקנאה באיש החושש למות שכן היא איננה חוששת למות. כלומר היא פורשת לנגד עינינו המשתאות את משאלת המוות שלה או לפחות את אדישותה המפתיעה כלפי אפשרות הקץ. אין כאן שמץ שמצו של היבריס. רק ההבנה הפתאומית שאדם החושש למות הוא תופעה טבעית וראויה להערכה ואילו המשוררת שמתקשה לחוש בכך היא תופעה מפחידה.

 

מרים אֹרן (1998-1920, שם העט של שושנה ברגר) - משוררת ומבקרת ספרות ותיאטרון ("הבוקר", "הארץ", "מעריב"). בין ספריה "אדם מועד" (1971), "ארץ מים" (1977), "לא אתמול לא היום: מבחר שירים" (1988). השיר המובא לעיל לקוח מספרה "אחר הדברים האלה" (1962).

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"בשדה מצולהב כזהב"
צילום: shutterstock
לאתר ההטבות
מומלצים