שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בין ייאוש לתקווה ישראלית
    השנה האחרונה היתה אכן הגרועה שבזמנים לדמוקרטיה בישראל, עם חקיקה גזענית ואלימות נגד פלסטינים ויהודים בשטחים. אבל יש גם זיק של תקווה במחאת האוהלים

    "אלו היום הטובים שבזמנים, אלו היו הגרועים שבזמנים... היה זה האביב של התקווה, היה זה החורף של הייאוש". מלים אלו, שפותחות את ספרו של צ'ארלס דיקנס "בין שתי ערים" מתארות היטב את מצב הדמוקרטיה בישראל בשנה האחרונה, ובימים אלו של חשבון נפש הנעשה בין כסה לעשור צריך לזכור הן את הייאוש והן את התקווה.

     

    השנה האחרונה היתה אכן הגרועה שבזמנים לדמוקרטיה בישראל. ההתקפות על ארגוני זכויות אדם, ההצעה - גם אם הוקפאה בינתיים - להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתכוון נגד ארגונים כאלו, יוזמות החקיקה הגזעניות והאנטי-דמוקרטיות, שחלקן (כמו חוק הנכבה, חוק ועדות קבלה וחוק החרם) כבר נהיו לחוק, כולם נראו כמסמרים בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

     

    עוד בערוץ הדעות:

     

    הגורם המעיב ביותר על היכולת לחשוב על ישראל כדמוקרטיה, קרי הכיבוש המתמשך, העמיק וסופו לא נראה באופק. ההתקפות על ארגוני זכויות אדם המשיכו את המגמה של "הריגת השליח", במקום התמודדות עם המסר. הן התאפיינו בניסיון, שלמרבה הצער מצליח לעתים קרובות, להסיט את הדיון מהביקורת ומהפרות זכויות האדם אל דיון בשליח, כלומר בארגונים, המימון שלהם וכיוצא בזה. כל זאת מתוך מטרה לייצר דה-לגיטימציה של ארגוני זכויות האדם ודרך כך הכחשה של פגיעות בזכויות אדם, וכך לאפשר המשך של הפרות אלו ומניעת דיון ציבורי עליהן.

     

    אלימות נגד פעילי שמאל בגיבוי המדינה  (צילום: באדיבות תעאיוש ותנועת סולידריות) (צילום: באדיבות תעאיוש ותנועת סולידריות)
    אלימות נגד פעילי שמאל בגיבוי המדינה (צילום: באדיבות תעאיוש ותנועת סולידריות)

     

    אם בכל זה לא היה די, הרי שבימים האחרונים קיבלנו תזכורת לגבי כמה גרועים הזמנים לדמוקרטיה, בדמות האירוע בענתות בו נחשפו פלסטינים ומפגיני שמאל לאלימות מצד מתנחלים כאשר המשטרה עומדת מנגד. אירוע זה מזכיר לנו שמה שמאפיין את האלימות המופנית בשטחים כלפי פלסטינים, ועכשיו גם נגד יהודים, הוא השילוב הזה של ה"ציבורי" וה"פרטי".

     

    האלימות ה"כאילו פרטית", על-ידי מתנחלים, מקבלת גיבוי מצד המדינה, והיא צורה נוספת של הפקרת האוכלוסייה הפלסטינית. הפקרה זו מתבטאת אם כן בנישול לא רק ממשאבי קרקע ומים, אלא גם ממשאבי שלטון החוק. מדינת ישראל לא מתייחסת לפלסטינים בשטחים כאל אזרחיה, אך גם לא נותנת להם את ההגנה (לא בכדי מכונים אנשים החיים תחת כיבוש במשפט הבינלאומי במונח "מוגנים") שהיא מחויבת לתת לתושבים הכבושים על ידיה.

     

    האלימות הכביכול "פרטית" עובדת יחד עם זו הממשלתית, בתנועת מלקחיים, כדי לשמר את המשטר הגזעני והמנשל. העובדה שהמדינה נותנת יד חופשית לאלימות כזו גם כאשר היא מופנית כלפי יהודים-ישראלים המזוהים כתומכים בפלסטינים ולא רק כלפי פלסטינים, היא רק עוד צעד אחד בהשלטת משטר שהקשר בינו ובין דמוקרטיה מקרי בהחלט.

     

    אין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה

    לצד כל אלו, היו אלו גם הטובים שבזמנים לדמוקרטיה: המחאה החברתית הוציאה לרחובות מאות אלפי אנשים, שהתארגנו בצורות המבוססות על שיח וסולידריות. המחאה שהחלה בשדרות רוטשילד התפשטה בגלי אדווה מרוטשילד בכל הארץ, לרבות למקומות בהם אופי המאבק והמצוקות שונה וקשה. היא יצרה מרחבים ציבוריים חדשים ושיח חדש ששם את הצדק החברתי ומדינת הרווחה במרכז, וגם צורות חדשות של סולידריות. אי אפשר היה שלא להתרגש כאשר בדרך להפגנה הגדולה בכיכר המדינה צעדו יחד ערבים ויהודים ממאהלים בדרומה של תל-אביב יפו במה שכונה "בלוק החצר האחורית" תחת הסיסמה "יפו, התקווה, אותה מהפכה".

     

    מרחבים ציבוריים חדשים ושיח ישראלי חדש (צילום: AP  ) (צילום: AP  )
    מרחבים ציבוריים חדשים ושיח ישראלי חדש(צילום: AP )

     

    בסופה של השנה הזו, חשבון הנפש נע בין האביב של התקווה והחורף של הייאוש. נדמה, שכדי שהתקווה תנצח, צריך לגשר בין שני הסיפורים האלו, ולתת לסיפורה של הסולידריות שהולידה המחאה החברתית לנצח. פיתוח סולידריות אמיתית, הוא מבחנה של התנועה הזו. אם היא תעמוד בו, הסולידריות הזו לא תוכל שלא לכלול את כל "החצר האחורית" של החברה הישראלית, לרבות זו שחיה תחת הכיבוש הישראלי.

     

    נכון שכרגע נראה שעם פירוק האוהלים, מתפוגגת המחאה החברתית בקול ענות חלושה. אבל יהיה זה טרגי אם ניתן לכל האנרגיות המדהימות שנראו בקיץ הזה להיעלם כלא היו. עכשיו הזמן להרחיב את מעגלי המחאה ולא לצמצם אותם. הסיכוי היחידי לדמוקרטיה בישראל הוא ביטול ההבחנה המלאכותית בין ה"חברתי" וה"פוליטי". כל עוד זה לא יקרה, ישוב ה"פוליטי" בגרסתו הלאומנית, וישליט עלינו את סדר היום שלו תוך דחיקת ה"חברתי" לשוליים.

     

    כאשר נבין שאין סוציאל-דמוקרטיה בלי דמוקרטיה, כאשר נביא את התקווה, השיח והרוח הדמוקרטיים של המחאה החברתית אל הדיון בהווה והעתיד הפוליטי של ישראל בכללותם, רק אז יהיה סיכוי שנראה את נצחונו של האביב. אז, יהיו אלו אכן הטובים שבזמנים.

     

    הכותב הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטת תל-אביב

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il 

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    משטר גזעני בשטחים. פעילי שמאל מוכים
    צילום: AFP
    הסולידריות תחצה את הקו הירוק?
    מומלצים