שתף קטע נבחר

"בנהלל לא בוכים": חוקי השכול מעל הכל

הסרט "בנהלל לא בוכים" לא בא לסדוק את האתוס המקומי סביב השכול אלא לתעד תופעה: נטל ההדחקה של תושבי המושב, שאיבד רבים מבניו במלחמות ישראל. וכמו שהם נאמנים לקוד החברתי שלהם, הסרט נאמן לקודים המוכרים של סרטי השכול

40 מבניו שכל נהלל במלחמות ישראל. שבעה מהם ספו במלחמת יום הכיפורים וציפי ביידר יוצאת אל המושב הוותיק, חלק מהמיתולוגיה של ההתיישבות המקומית, כדי לברר מדוע "בנהלל לא בוכים" (ערוץ 10).

 

נציגים של שבע המשפחות שאיבדו בנים באוקטובר 1973 מישירים מבט למצלמה ואומרים, בגרסאות שונות, "אנחנו לא מושב של שכול", "אולי זה הגנים הדפוקים שאנשים מחזיקים בפנים", וגם "בנהלל לא מחבקים, לא מנשקים, לא בוכים".

 

במובן זה נהלל אינו שונה מכמה וכמה מיקרו-קוסמים אחרים, מובלעות של שמרנות ועקשנות בתרבות הישראלית. ב-1973 לא הרבנו לבכות בלוויות של חיילים, הן בגלל ההלם והן בגלל שהחצנה של רגשות בלוויה צבאית נחשבה אז לסוג של טאבו. חיילים שהשתתפו בטקסי לוויה ממש נצטוו על ידי מפקדיהם שלא להזיל דמעה, ודבוקת החיבוקים והדמע הקולקטיבי המוכרת לנו למרבה הצער מלוויות של הדור הזה הייתה מאוד נדירה אז, בנהלל כמו במקומות אחרים.

 

אלא שבנהלל, כך מתברר מהסרט, הקיבעון והסגירות מנצחים. אם יש בסרט סוג של דרמה, היא מגיעה מהמתח בין שתי אלמנות מלחמה שמבקשות להקדים את טקס הזיכרון לנופלים ולקיימו בשעה 11:00 בבוקר, יחד עם הצפירה, במקום ב-16:00 אחר הצהריים, סמוך מדי לתחילת החגיגות.

 

המושב, אותה ישות שתמיד תהיה חזקה מהיחידים החיים בה, מתנגד: ההסבר הוא בכך שיש לאפשר לחיילים מבני המושב להגיע בזמן לטקס, כאילו לא היו חיילים במקומות אחרים בישראל וכאילו בעולם שמחוץ לנהלל אין טקסים בבוקר בעת הצפירה.

 

החיים בנהלל חשובים יותר מהאבל

לבד מן האלמנות שמנסות להילחם בקיבעון, כל הדוברים בסרט מקבלים את הקוד התרבותי והחברתי של נהלל כמובן מאליו ומדווחים על מקום שעוצמותיו גדולות מלהכיל. סוד הקסם, כמובן, לא מתפרש בסרט הזה, וגם לא סוג האיפוק. רק אחד מבני המשפחות השכולות היה מוכן לקלל את משה דיין, בנה האהוב של נהלל שהיה אחראי למותם של השבעה במלחמת יום הכיפורים, ולא טרח להגיע אפילו ללוויה אחת. כל האחרים נושאים בהכנעה את נטל הגורל שלהם: השתיקה, ההדחקה, הצורך לחתום לבני הנופלים על אישור לשירות קרבי, הפחד, התחושה שההקרבה היא גורל.

 

"בנהלל לא בוכים". וגם לא מבינים שזו לא בחירה (צילום: ערוץ 10) (צילום: ערוץ 10)
"בנהלל לא בוכים". וגם לא מבינים שזו לא בחירה(צילום: ערוץ 10)

 

רק לרגעים קצרים מצליחה המצלמה של ביידר לדחוק את רגלי האתוס המקומי ולגרום לדוברים להזיל דמעה ואפילו להתייפח קצת. גם זה יחלוף, כי הצורך של כולם לחיות בנהלל גובר על הרצון בביטוי אישי של אבל. רק מעטים שם ידעו כי אינם יכולים לדבר על השכול ולא שאינם רוצים. אף אחד לא מצליח להביא את עצמו להודות בכך שהרקמה המחברת את כולם שברירית מכדי להכיל את עוצמת האסונות שנפלו על המושב.

 

אולי בכך טמונה עוצמתו, אולי בכך טמונה חולשתו: הסרט לא נועד להכריע או לבאר אלא רק לתאר תופעה. למרבה הצער, כבר יש לנו ז'אנר של סרטי שכול. תיעוד של אזכרות, שיחות הקרובים שנותרו מאחור אבל בחיים, השתהות של המצלמה על תמונות בחורים שתמיד יהיו צעירים ויפים להדהים, קצת מוזיקה עצובה ביותר בקצב איטי במיוחד. הסרט של ביידר נאמן לקודים הללו בדיוק כמו שאנשי נהלל נותרים בו נאמנים לקוד החברתי שלהם.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"בנהלל לא בוכים". האתוס המקומי עומד איתן
צילום: ערוץ 10
לאתר ההטבות
מומלצים