"החזרתו של גלעד היא כוח ולא חולשה"
גלעד שליט חזר הביתה ועם שלם עמד ובכה. בכה על רון ארד שלא חזר, בכה על מאות הרוגי הטרור, שנרצחו בדם קר וברשעות. ובכה משמחה על כך שגלעד שליט חזר הביתה. החזרנו אותו. אורנה ננר, העורכת הראשית של "לאשה", חושבת שצריך הרבה כוח, חוזק וערך גבוה לחיי אדם כדי לשחרר שבוי אחד תמורת יותר מאלף רוצחים
לפני שנים, בהולנד, ראיתי בעמוד הראשון של עיתון יומי נפוץ, ידיעה על כך שלכלבה האהובה של המלכה נולדו גורים. הכלבה-האם השתרעה לרוחב כל העמוד, בתצלום מחמם לב עם גוריה. חשיפה ראשונה. יצאו לי העיניים. כל-כך קינאתי בהולנדים. כמהה נפשי לחיות בארץ שבה החדשות בעמוד הראשון מבשרות על הולדת גורים חמודים.
למרבה הצער, אצלנו, החדשות שונות לחלוטין. הסוגיות שאנחנו נדרשים לפתור מורכבות ומסובכות. בשאלות קיומנו כאן, אנחנו עוסקים, בדיני נפשות.
דילמות השיחרור קשות וכואבות
גלעד שליט השתחרר. והדילמות שהשיחרור שלו מעלות קשות ביותר. כמו שאמרה השופטת בייניש השבוע: "נקודת הפתיחה קשה". והפרשה לא תרד עוד זמן רב מסדר היום, היא חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה. "מה אני הייתי עושה לו הייתי ראש ממשלה?", שואלים האנשים את עצמם ולרובנו אין תשובות חד משמעיות.
אנשים הבינו וכיבדו את עמדתו של אולמרט כשעמד בהחלטה הקשה מנשוא ולא היה מוכן לשלם את המחיר, ואנשים מבינים ומזדהים עם נתניהו שעשה מעשה וניהל משא ומתן עם מרצחים, ועל מרצחים, על מנת להביא את גלעד שליט הביתה. אצל רבים מאיתנו מתקיימת הדילמה וחיה בעוצמה רבה. פעם ככה ופעם ככה.
אנחנו רואים את אמנה מונא מתארת בקור רוח איך פיתתה את אופיר רחום אל מותו ואנחנו מתכווצים מגודל הזוועה. הלב לא רוצה לשחרר אותה מהכלא. כולנו מסתכלים בפלצות על רוצחו של ואדים נורז'יץ, מנופף בצהלות ניצחון אל ההמון המשולהב את ידיו המגואלות בדם, ואנחנו לא, לא, לא רוצים לשלוח אותו לחופשי.
זה יכול היה להיות הילד של כל אחד מאיתנו
אבל מנגד, ישנו גלעד שליט. נער שלנו, בשר מבשרנו, הילד של אביבה ונועם, שהפך לילד של כולנו. לכולנו ילדים שמשרתים בצבא, וזה יכול היה להיות כל אחד מהם. וגלעד חי, למרבה השמחה, שזה הכי חשוב. וכן, כאלו אנחנו, ילד אחד הופך לנו את הקרביים, לא נותן לנו להמשיך את חיינו בשקט. זו לא בהכרח חולשתנו, אלא מקור כוחנו.
נכון, האמריקאים יודעים להקשיח את ליבם וכשאחד מהם נופל בשבי, הם ממשיכים הלאה. יש להם כלל: הם לא ינהלו משא ומתן עם טרוריסטים. אבל האם באמת היינו רוצים להיות כאלו? האם חוסר היכולת שלנו להשאיר פצוע בשטח או חטוף בשבי, הוא חולשה?
האם העובדה שאנחנו לא שוכחים, ולא מוותרים,ומוכנים גם לתת אלף איש ויותר עבור האחד היא באמת נקודת תורפה?
יש גם כוח בעמדה הישראלית שאומרת, כן, אחנו מוכנים לשחרר יותר מאלף איש תמורת אדם אחד. הוא עד כדי כך חשוב לנו. ואני מאמינה שאפילו הגרועים שבאויבינו, גם אם לא יודו בכך, מסתכלים בהשתאות על המשוואה הלא שוות ערך הזו ועל מה שהיא אומרת על היחס שלנו לחיי אדם. והנה, לדוגמה, כותבת אקבאל אל-אחמד ב"אל-קבס" היוצא בכווית: "אני מקנאה בשליט בגין ערך האדם בארצו... אחד כנגד 1027...".
גלעד שליט חזר הביתה. ועם שלם עמד ובכה. בכה על רון ארד שלא חזר, בכה על מאות הרוגי הטירור, שנרצחו בדם קר וברשעות. ובכה משמחה על כך שגלעד שליט חזר הביתה. החזרנו אותו.
