גיליון "אגדות" של "מסמרים": קלישאי

על עטיפת האסופה החדשה של "מסמרים" שנושאה: אגדות, נכתב כי "הכותבים מפטרלים על הגבול של האפשרי", לא לפני שמצוין כי "אגדות מזמינות קלישאות" אשר מצדן - "מזמינות התעלמות". היצירות המוצלחות בספר הנוכחי אכן מפטרלות על הגבול של האפשרי ומותחות את גבולות המרחב האגדתי, הנמצא למעשה בפינת הרחוב העירוני הקרוב למקום מגוריכם. היצירות החלשות יותר נמצאות בשני הקצוות - או שהן מתרחקות מדי מהאגדה או שהן קרובות לה מדי. האיזון הנדרש בכתיבה "פוסט אגדתית", אם נרצה, בווריאציה על מושג כה שגור, עשיר ועתיק, מתגלם רק במחצית מהיצירות בספר.

מבע אגדתי מול מבע מעשייתי. עטיפת "אגדות"

אגדות אולי מזמינות קלישאות; לפחות בכל הנוגע לייצוג תבניתי של דמויות, מסרים ובנייה של הסיפור. אולם קלישאות אינן מזמינות התעלמות. לטעמי, הן דווקא מעוררות את הדחף לנפץ אותן, לבעוט בהן ולהתנגד לקשיחות שלהן. כך עושים מִספר כותבים בספר שלפנינו. בכתיבה אלסטית, שדוהרת קדימה, מצליחים יעל ישראל, טל אלעזר ושמעון ריקלין, לנגח את המוסכמות התבניתיות של האגדה ולהניח טקסט מושלם, מעוצב ומלוטש. ואילו המושלמוּת של הטקסט מדגישה את הפרובלמטיקות העולות מתוך סיפור המעשה המורכב, המסועף, ההומוריסטי או הקודר.

אירוע ניסי

טל אלעזר, בסיפור "השכנה", כתבה אגדה מודרנית, אותה מיקמה במרחב עירוני סטנדרטי, עם דמויות סטנדרטיות ועלילה מפתיעה, אך תבניתית מאד ביחס לסיפורי האגדה. האירוע הניסי, שהוא ממאפייני האגדה, מגולם בכרטיס לוטו ששוויו עשרה מיליון שקלים, והדמות הראשית, דניאלה, שהשיגה בשוגג את הכרטיס ששייך לשכנתה המעצבנת, ענבל, אם חד-הורית, מנתבת את מהלכיה בהתאם לאירוע המכונן. זהו סיפור חכם ומדויק, המציע וריאציה משעשעת ומקורית על המשפט הקלאסי "הם חיו בעושר ואושר".

כאן המקום לעצור ולהבהיר כי המשפט שצוין לעיל אינו חלק מקורפוס האגדות, והוא שייך למעשיות העם - סוגה שונה לחלוטין. ייתכן והזליגה למעשיות מתבקשת באסופה הנ"ל, שבמידה רבה מכוונת למעשייה ולא לאגדה. אולם היצירות הטובות משחקות על התפר שבין האגדה למעשייה, שאינו ידוע במלואו לקהל הרחב, ואילו היצירות החלשות יותר מצטמצמות לחלוטין למבע של המעשייה וניכרת בהן זניחה כמעט מוחלטת של סגנון האגדה.

כך למשל בסיפורו של אופיר טושה-גפלה, "המלך פפאיה", שגם אם נמצא בו את סגנונו הייחודי של הסופר, הוא רחוק מלהשתוות ליצירות הפרוזה המורכבות והמעניינות שלו. "סיפורים שאי אפשר לספר" - פרגמנטים שכתב אליק אוסטר ואיירה מירב אוסטר, גם כן אינם חוברים לכדי יצירה מלאה ובשלה ומתמקדים בווריאציות חיוורות למדי של אלמנטים עלילתיים או תמות ממעשיות מוכרות.

"הנסיך קוקיה" של גל שינק שתרגם אבנר שץ, סוויטה לתזמורת או לשישה נגנים, נותרת מעשייה מינורית נטולת תחכום וברק, שאינה מעוררת אותנו לחשוב מחדש על היחסים שבין האגדה המסורתית לעיצובה העכשווי, או על האופן בו הסיפור על הנסיך המכונף שלא ידע שהוא ציפור, מהדהד לחיינו. לעומתם, סיפוריהם של יהושע קנז וליאת נאה יפים ומדויקים ומצליחים לרגש גם בקריאות חוזרות, ומתמקדים בפטרול על האפשרי, מה שיכול היה לקרות ואין לדעת אם באמת יקרה.

"הגֶן", סיפור קצר של יעל ישראל שחותם את האסופה, הוא דוגמא מצוינת לאגדה עכשווית מעולה. ישראל, מהסופרות המקוריות והמבריקות שפועלות בארץ, רקחה שיקוי מבעבע של החברה הישראלית, כאשר במרכז הסיפור ניצבת תופעה פלאית, הנתמכת בריאליה באופן מובהק. כל האזרחים מתבקשים לבדוק האם הם נושאים את הגֶן של ה"שמה" - גֶן השואה. המספר, עיראקי גרוש, "שחור קטן" כדבריו, חרד מהעניין, אך בתמיכתה של שכנתו המבוגרת, ניצולת שואה, הוא הולך להיבדק ובדרך גם מוצא זוגיות.

הסיפור המהודק והמסעיר הזה מציג קול מספר ייחודי ומשכנע, מבע יומיומי אותנטי וסיפור מעשה בנוי כהלכה. מרכיבים אלו חוברים לאגדה מודרנית משעשעת ומדכדכת כאחד, המעלה שאלות בדבר מנגנוני השלטון שלנו, התייחסות החברה לשואה, מערכות יחסים וקיפוח עדתי (המופיע בסיפור ב"הפוך על הפוך"). תמהיל מרהיב שכזה נכנס בדיוק למסגרת העלילתית הצפופה של הסופרת, תוך שהיא מערערת את האלמנט המוסרני הטבוע באגדות המסורתיות ומותחת את גבולות האפשרי במרחב ריאליסטי לחלוטין.

הלסבית הרשמית הראשונה

עוד יצירה מוצלחת בספר היא הקומיקס החכם, המצחיק והשנון של אילנה זפרן, "קיפה", בו היא מתארת אגדה אורבנית על הלסבית הרשמית הראשונה במדינה העברית הצעירה. שמה האמיתי היה אודליה והיא התאהבה בדפנה וחיזרה אחריה. אך אמה של דפנה הטילה עליה קללה וכך בכל יום, עד רדת הלילה, אודליה חיה כקיפודה ורק בלילות חזרה ללבוש את דמותה המקורית. זפרן, המספרת של הסיפור, מציירת את עצמה כמי שמחליטה לחקור את האגדה האורבנית - עד לסוף המפתיע.

היצירה מצוינת משום שהיא מתכתבת באופן ברור עם הנושא של האסופה, תוך בחירה בתת-הז'אנר של האגדה האורבנית, ובה בעת, ניכר בה סגנונה של זפרן עצמה, הן בעיצוב הדמויות, בקול המספרת, בקצב ההתרחשות ובטקסט השנון והמדויק. גם הפעם מציגה זפרן שליטה מקסימאלית במדיום בו היא יוצרת, ומספקת חוויה מסקרנת ומהנה - הקורצת לאגדה ומשתמשת בה לצרכיה שלה.

שאר היצירות בספר מתרחקות מדי מהנושא שלו. סיפורה של מירי רוזובסקי,

"פיה, לאה גולדברג וקולות הצופים", הוא טקסט בינוני אודות תוכניות הריאליטי, אשר נשענות במידה רבה על הקלישאות של האגדה. רוזובסקי מציעה הצצה אל "מאחורי הקלעים" של התעשייה, אך אינה כותבת אגדה, אלא סיפור על דמות לא מעניינת ולמעשה, מציגה את אותן קלישאות בעצמה. גם גלריית הצילומים של טלי כהן גרבוז, "גלות, מולדת", בה מופיעים צילומים - יפים מאוד, יש לומר - של קיץ ישראלי וחורף אירופאי, מתוך כוונה לערער את הגבול שבין תפיסת המולדת והגלות; גם יצירות אלו אינן מציעות נקודת מבט חדשה ומעניינת על האגדה או מתחברות לכדי אגדה ויזואלית מודרנית.

הסיפור המצוין של קארן פאלמר, "וירטואוזו מיו", שתרגמה דלית סופר-שייבר, גם כן מתרחק מהאגדה, אך הוא סיפור קצר כה מוצלח, שבחינה מעמיקה חושפת את שורשי האגדה השתולים בו, והקריאה בו היא לא פחות ממרתקת.

ואת הטוב ביותר השארנו לסוף: סיפור קצר ויוצא דופן של שמעון ריקלין, "ארגז חול", מגולל חווית ילדות בסגנון "גן ריקי" של דויד גרוסמן, רק הרבה יותר חריף, חד ומסעיר. זוהי יצירה מורכבת ומתוחכמת המציגה עולמות נסתרים, ארמונות קסומים, את הכוח המכשף של המילה (והקללה) ובה משתלבים להפליא הרגש, העולם הפנימי, התום והאכזריות הילדיים והריאליה הנוקשה. זהו סיפור בנוי היטב, מרגש ומבעית, הניזון מסגנון האגדה - ובו נרקם לנגד עינינו עולם עשיר ומלא סתירות, וכמו אגדה טובה באמת, הוא דורש פענוח וקשב שונה לחלוטין.

אם כן, האסופה אינה מציעה מבט חדש לחלוטין על האגדה, והיצירות בה אינן אחידות ברמתן ובאופן בו היוצרים מכוננים אגדות חדשות. פטרול על הגבול של האפשרי אינו מהווה סממן יחידני של האגדה, ואילו הכוונה היתה לעסוק באותו גבול, נכון היה למצוא נושא אחר לאסופה, שתבדיל את הכתיבה הריאליסטית הסטנדרטית - מהיצירות הנועזות יותר.

"אגדות", הוצאת "מסמרים". עורך: אמיר רותם. 191 עמ'.