שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    למה לכסף שלנו אין מספיק כוח?
    "אחת הבעיות העיקריות בבסיס סוגיית יוקר המחייה בישראל היא הפער בין השכר ליוקר המחייה. אחוז גדל והולך של ישראלים מרוויחים שכר שהולך ונהיה פחות ריאלי ביחס ליוקר המחייה". שיעור במכללה החברתית-כלכלית

    סוגיית הליבה של המחאה החברתית שהתעוררה בקיץ 2011, הייתה יוקר המחייה בישראל. בפרט בעקבות התחושה שגם מעמד הביניים, אנשים העובדים במשרות מלאות, מתקשים להתמודד עם יוקר המחייה בארץ. מחירי הדיור הם אחד הביטויים הבולטים של בעייה זו ואפשר שמשום כך הם היוו זרז מרכזי ליציאה למחאה. אך גם מחאות שהקדימו ואולי בישרו את התקרבות המחאה הגדולה, כמו המחאה על מחירי הדלק ועל מחירי הקוטג', עסקו כולן ביוקר המחייה.

     

    עיקר הדיון, וכן המלצותיה של הועדה לשינוי כלכלי-חברתי (ועדת טרכטנברג) התעלמו מבעיה מהותית המצויה בבסיס בעיית יוקר המחייה, ולכן המלצותיהם לא רק שלא יפתרו את הבעיה, אלא שהן אף צפויות להחמיר אותה. בעיה זו היא בעיית מבנה השכר הבלתי שוויוני ובלתי ריאלי בישראל.

     

    כמענה לבעיית יוקר המחייה הועלו בתקשורת הכלכלית ובוועדת טרכטנברג, הצעות ורעיונות הנוגעים להוזלת יוקר המחייה, בעיקר על בסיס ארגז הכלים של השיטה הניאו-ליברלית הנוהגת. תפיסה זו רואה בתחרות את הכלי העיקרי לוויסות נכון של מחירים. כלומר, ההנחה היא שריבוי שחקנים המתחרים זה בזה על אותו פלח שוק, הוא המפתח להורדות מחירים.

     

    לפי גישה זו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדו"ח של ועדת טרכטנברג, עיקרון התחרות נכון למוצרי חלב כפי שהוא נכון לתחום הנדל"ן. לשיטתם של הדוגלים בתפיסה זו, בעיית יוקר המחייה היא תוצר של העדר תחרות של ממש בשוק, כלומר שילוב של מיעוט מתחרים ושל בעלויות ואינטרסים צולבים בין שחקנים שונים שלכאורה מתחרים ביניהם, אך למעשה יש ביניהם קשרי בעלות ואינטרסים המצמצמים את האינטרס שלהם להתחרות 'באמת' על ליבם וארנקם של לקוחותיהם הפוטנציאליים.

     

    לכן לשיטה זו מאבק במונופולים, הכנסת מתחרים חדשים לתחומים שהתחרות בהם מצומצמת, והסרת חסמים בירוקרטים שמגבילים תחרות (כפי שעומד בבסיס רעיון חוק הוד"לים), הם שיביאו מזור למצוקת מחירי הדיור.

     

    אולם, גישה זו לוקה בחוסר מהותי בניתוח שלה את המציאות הכלכלית בישראל, ובניתוח שלה את האפשרויות העומדות בפני המדינה לפעול לתיקון ליקויים בכלכלה הישראלית. להבנת בעיית יוקר המחייה בישראל יש להתייחס בראש ובראשונה ליחס הבלתי סביר בין מבנה השכר בישראל לבין יוקר המחייה, ובפרט ליחס בין השינויים בשני אלו.

     

    מבנה השכר בישראל בעשורים האחרונים מאופיין בשתי מגמות קיצוניות: גידול עקבי ומשמעותי בפערים בין שכירים, וקיטוב של פערים אלו, כשאחוז הולך וגדל מהשכירים מרוויחים שכר שאינו ריאלי בהשוואה ליוקר המחייה בישראל ואינו חופף את העלייה ביוקר המחייה. באותו זמן, בקצה השני של קשת השכר, מספר מאיונים מהשכירים נהנים משכר שהוא כה גבוה מעל ליתר ציבור העובדים, עד שהוא מעוות את סטטיסטיקות השכר בישראל ויוצר מציאות דה-פקטו של שתי כלכלות נפרדות המתקיימות זו לצד זו, כששגשוגה של האחת תלוי לכאורה בהמשך דעיכתה של השנייה. מה שמכונה בספרות "משחק סכום אפס".

     

    לפי נתוני סקר השכר של הלמ"ס, 44% מאזרחי ישראל משתכרים בין 0 ל-5,000 שקלים בחודש. כאשר כ-40% משתכרים עד שכר מינימום, שעודכן ביולי 2011 ל-4,100 שקלים. עוד 24% מהשכירים משתכרים בין 5,000 ל-8,500 שקל ברוטו. 16% משתכרים בין 8,500 ל-14 אלף שקל ברוטו בחודש. 8% משתכרים בין 14 ל-21 אלף שקל, 6% משתכרים בין 21 ל-40 אלף שקל ברוטו, ו-2% העליונים משתכרים יותר מ-40 אלף שקל בחודש. כשכל אלו הכנסות משכר בלבד, ואינן כוללות הכנסה מקצבאות מחד והכנסה הונית (כמו הכנסה מהשקעות בבורסה או מתקבולי שכ"ד) מנגד.

     

    גם השכר הממוצע בקושי מאפשר קיום כלכלי ריאלי

    כשמתעמקים בנתונים אלו עולות מספר נקודות מהותיות לגבי מבנה השכר והיחס בינו לבין יוקר המחייה בישראל. ראשית, למרות שהשכר הממוצע בישראל עומד על כ-8,500 שקל ברוטו בחודש, הרי ששני שלישים מאזרחי ישראל העובדים משתכרים פחות מסכום זה. כאשר מחשבים עלויות דיור (משכנתא או שכר דירה), חינוך (גנים, צהרונים, חוגים), רכב (כולל דלק), והוצאות שוטפות על מזון וכיו"ב, מתברר שגם השכר הממוצע, הגבוה לכאורה, בקושי מאפשר קיום כלכלי ריאלי.

     

    הואיל ובמשפחה יכולות להיות יותר ממשכורת אחת, נכון לחשב את השכר בישראל גם לפי משקי בית, ולא רק לפי פרטים. מחישוב זה עולה שכשליש מהמשפחות בישראל משתכרות כמשפחה פחות מהשכר הממוצע במשק, ו-40% ממשקי הבית בישראל משתכרים פחות מ-10,000 שקל ברוטו בחודש. מאידך, 10% מהמשפחות בישראל מרוויחות (מעבודה שכירה בלבד) מעל 40 אלף שקל ברוטו בחודש, ואחוז אחד מהמשפחות בישראל, מרוויחות בממוצע 75 אלף שקל בחודש, גם כן מעבודה שכירה בלבד, ולא כולל הכנסות הוניות.

     

    להשלמת התמונה נשווה בין השינויים בשכר לשינויים ביוקר המחייה. השוואה זו מלמדת שבעוד יוקר המחייה בישראל צמח פלאים בעשור האחרון, הרי שמשכורותיהם של רוב השכירים בישראל כמעט שלא השתנו. כלומר, השכר הולך ונהיה פחות ריאלי ביחס ליוקר המחייה, קרי הוא מאפשר לקנות הרבה פחות.

     

    לפי סקרי הוצאות משקי בית של הלמ"ס, המצוטטים בדו"ח ועדת טרכטנברג, סך הוצאות הצריכה של משקי בית בישראל גדלו בין 1999 ל-2010 ב-44.4%, כשההוצאה על דיור בלבד גדלה בתקופה זו ב68.9% בממוצע. שכר המינימום (לחודש עבודה וכן לשעת עבודה) עלה בתקופה זו רק ב-37.6% (ב-2010 עמד שכר המינימום על 3,850 שקל לחודש ו-20.70 שקל לשעה. הוא עודכן בשתי פעימות רק ב-2011).

     

    לפי נתונים של בנק ישראל, השכר הממוצע במשק (לחודש עבודה במחירים שוטפים) עלה בתקופה זו ב-35% בלבד. כשהשינוי בשכר הממוצע שוב אינו שוויוני בין העשירונים. משקי בית בארבעת העשירונים התחתונים דווקא חוו ירידה בהכנסה הממוצעת שלהם במהלך העשור שחלף.

     

    כלומר, אחת הבעיות העיקריות בבסיס סוגיית יוקר המחייה בישראל, היא הפער בין השכר ליוקר המחייה. אחוז גדל והולך של ישראלים מרוויחים שכר שהולך ונהיה פחות ריאלי ביחס ליוקר המחייה. והתרחבות הפערים בין שכירים אלו, לשכבה מצומצמת של שכירים במדרגות השכר הגבוהות ביותר, המנותקים למעשה, מבחינת כח הקנייה שלהם, מרובה של החברה הישראלית.

     

    לכך מתווספת מגמת ההפרטה של שירותים חברתיים, המאלצת פרטים ומשפחות לרכוש מכספם הפרטי יותר ויותר שירותים שבעבר סופקו על-ידי המדינה בתמורה לתשלום מיסים ותשלומי ביטוח לאומי, הנגבים באופן יחסי לשכר, ובכך מפצים על פערים בשכר.

     

    במציאות שכזו, התעלמות מבעיית השכר בישראל והתמקדות אך ורק באמצעים להורדת מחירים, לא תוכל לייצר פתרון ממשי לבעיית יוקר המחייה. כששכרם של מחצית העובדים בישראל בקושי מכסה עלויות דיור, ואינו מתיר כל מרווח פנוי אף להוצאות בסיסיות כמו חינוך ובריאות, הוזלת מחירי הקוטג' תתרום אולי במעט לרווחתן של משפחות רבות, אך לא תספק פתרון של ממש לבעיות היסוד של משפחות אלו. משפחות השקועות לעיתים תכופות בחובות לרוב ו"מתגלגלות" מהלוואה להלוואה, בניסיון לעמוד בהוצאות המחייה.

     

    חמור מכך, הניסיון להוזיל מחירים על-ידי המשך ההפרטה של שירותים (כמו חשמל ותחבורה ציבורית) ופתיחה של שווקים נוספים (למשל חלב ושמן זית) לתחרות בלתי מרוסנת על ייבוא מחו"ל, אף יחמירו את הבעיה,

    שכן הם יעודדו מעסיקים לפטר עובדים ולפגוע במשכורות ותנאי העסקה, בניסיון לצמצם עלויות. כך יוחמר עוד יותר מצבם של אותם שכירים שגם כיום מתקשים לעמוד ביוקר המחייה.

     

    התוצאה של מהלכים מסוג זה, שהוצאו גם על-ידי ועדת טרכטנברג, תהיה שמוצרים מסוימים אולי יוזלו (וגם על-כך יש סימני שאלה, שקצרה היריעה מלדון בהם כעת) אך בשל הפגיעה הצפויה בשכר, לאזרחים רבים לא תהיה האפשרות לקנות מוצרים אלו, אף במחירם המוזל.

     

    אי-לכך, פתרון אמיתי לבעיית יוקר המחייה בישראל, מחייב התמודדות של ממש עם מבנה עולם העבודה הישראלי ובפרט מבנה השכר הבלתי שוויוני ובלתי ריאלי.

     


    • הכותב גיא פדה הוא דוקטורנט בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, פעיל, מרצה וחבר הועד המנהל של המכללה החברתית-כלכלית.

    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
    • לכל השיעורים לחצו כאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יחס בלתי סביר בין מבנה השכר ליוקר המחייה
    צילום: shutterstock
    שגשוגה של כלכלה אחת תלוי לכאורה בהמשך דעיכתה של השנייה
    צילום: Shutterstock
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים