שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קליט זו לא מילה גסה

    האלבומים החדשים של ביורק ומטאליקה ולו ריד החזירו את שי להב לעיקרון היסוד של מבקרי מוזיקה רבים, לפיו אלבום טוב הוא אלבום שקשה להאזין לו. אז איך זה שכל האלבומים הגדולים באמת תופסים אותך כבר בהאזנה ראשונה?

    כנער חיפאי פרובינציאלי, מבקרי מוזיקה היו כרטיס הכניסה היחיד שלי להיכלי התהילה של המוזיקה. רק מהם למדתי על הסודות השמורים מאחורי הוויניל. גמעתי כל מילה, וקיבלתי כל המלצה משל היתה צו אלוהי.

     

    עוד טורים של שי להב ב-ynet:

     

    אחד מעקרונות היסוד הברורים של מבקרי המקומונים שהחלו ללבלב אז, גרס שאלבום איכותי באמת הוא כזה שקשה להתאהב בו בהאזנה ראשונה. או שלישית. שלא לדבר - רחמנא לצלן - על להיות מסוגל לפזם את המלודיות שלו. מה פתאום. היופי האמיתי מגיע רק אחרי מאמץ. מחפש חיים קלים? פנה למצעד הפזמונים של רררשת גימל (בכל זאת, באייטיז עסקינן).

     

    כאמור, הייתי מזן הצייתנים העיוורים. ואם תרצו, החירשים. חרשתי כל אלבום מומלץ שוב ושוב, עד שפטיפון הגרארד שלי זעק חמס. העיקר שאבין, אחרי אינספור האזנות, את פשר הגדולה. הרי כתבו בעיתון, סימן ששווה להתאמץ. מאז, הגרארד הפך לסי.די. ואז לאייפוד. אבל המנגינה לעולם נשארת: no pain no gain. ובעברית: אלבום שלא גורם לך לסבל בהאזנה ראשונה, לא ראוי לדייט שני.

     

    אבל השנים נקפו, והספק החל לחלחל: האמנם? מצד אחד, אין ספק שיצירות גדולות באמת, כאלה שמציעות מגוון של רבדים ומורכבויות, מצריכות מאמץ מסויים כדי לרדת לפשרן. בייחוד בעידן הנוכחי, שכולו גירויים מהירים והבזקים בהירים. עצם הקונספט של אלבום נשמע היום כמעט בלתי אפשרי לצליחה, כשאתה חי בתוך עולם של סינגלים, במקרה הטוב, או של דקה אחת ביוטיוב - במקרה השכיח. הזמן המירבי הנחוץ כדי להבין את הרעיון, ולעבור הלאה.

     

    Lou Reed & Metallica - The View. בהאזנה שלישית זה כמעט סביר

     

    ומצד שני... מצד שני, כשאני מנסה לחשוב כרגע על האלבומים שאני מחשיב כגדולים באמת - כמעט כולם התחבבו עליי כבר משמיעה ראשונה. נכון, התקשיתי לקלוט כל ניואנס. וחלקם נשמעו חידתיים לחלוטין. אבל היה בהם את המשהו הזה, הקסום והחמקמק, שגרם ללב שלי להלום בחוזקה עוד לפני שאפילו התחלנו בבניית מערכת יחסים. מנגד, אלבומים שהקשבתי להם שוב ושוב - במצוות מבקרי המוזיקה המחמירים - נעלמו מהראדאר שלי שנייה אחרי שהצלחתי להסביר לעצמי את פשר הסופרלטיבים. מאותו רגע סימנתי וי, והמשכתי לעבר הצלילים שאהבתי באמת - אלה שהתיידדו עם התנוך שלי מהרגע הראשון.

     

    מה שהמאזינים לא מבינים

    לפעמים אני חושב שהנטייה של מבקרים להמליץ דווקא על האלבומים הכי פחות נגישים היא הדרך העקיפה שלהם לביסוס יתרון על פני המאזין ה"רגיל". הלוא הם מסוגלים לעשות מה שאוזן קונבנציונלית לא תצליח לעולם: לגלות שכבות עזות של יופי, מתחת למעטה אפור ומחוספס של נייר שיוף (משפט בדוי לחלוטין, שיכל להופיע בקלות בכל ביקורת שהתפרסמה בשלהי שנות ה-80, במקומון הנכון). זה לא שאני פוסל את המגמה הזאת באופן גורף. ומובן שיש יצירות מוזיקליות שמצריכות אורך רוח כדי לאתר את האיכות שנחבאת בהן. אבל הנטייה הבסיסית הזו - של זלזול בכל מה ש"קליט", והאדרת מה שלעולם לא יהיה להיט - נראית לי מגוחכת.

     

    חזרתי לוויכוח הזה השבוע, כשהקשבתי לשני אלבומים חדשים של אמנים שאני מחבב במיוחד. "Biophilia" של ביורק, ו-"lulu" של לו ריד ומטאליקה. בשני המקרים, מדובר ביצירות קונספט עתירות יומרה, סיפורי מסגרת סבוכים ושמועות על המצאה מחדש של דמות האמן. ובשני המקרים, התוצאה היא פשוט בלתי ניתנת להאזנה.

     

    הסיבות, אגב, הן כמעט מנוגדות. האלבום המשותף של לו ריד ומטאליקה הוא קקפוניה נוראית, שאיפשהו ברצועה הרביעית גורמת לך להציץ שוב ושוב בצג הזמן הדיגיטלי ולהתפלל לסיום מוקדם מהצפוי. או לתפנית דרמטית בעלילה, שבה תזכה באלמנט יוצא דופן. מלודיה למשל. דרגות הרעש וחוסר ההרמוניה באלבום הזה, יכולות לשמש כנשק אפקטיבי ביותר עבור ארגוני טרור.

     

    Björk - Crystalline. קתרזיס? לא בבית ספרנו

     

    ואילו במקרה של ביורק, המצב הפוך. "It's all so quiet" שרה פעם האלילה האיסלנדית, בתקופה שבה עוד היה לה עניין לתקשר עם העולם החיצון, והנבואה מתגשמת כאן לגמרי. רצועה אחר רצועה. זה מתחיל בכל פעם מחדש בהבטחה אדירה, דרך הקול הנדיר והחייזרי הזה, ובציפייה לסוג של קתרזיס שיבוא וישטוף הכל. אבל קתרזיס לא בא, והוא אפילו לא מצלצל במרחקים. נותרנו עם מקהלות ענק, כלים אקזוטיים ונשיפות תזמורתיות בחשיכה, אבל בלי הקונספט הארכאי ההוא. נו, איך קראו לו אז? שיר.

     

    אחרי האזנה ראשונה, כאמור, הינחתי את שני האלבומים בחלק הנידח וחסר התקנה של הערימה. אבל אז נמלכתי בדעתי. בכל זאת, סחבק מבקר. ומדובר באמנים שהיו אחראים בעבר לרגעי קסם צרופים. והכללים - הו, הכללים הקדושים - קובעים שדווקא זו הדרך, בדרך לגילוי אלבום מופת.

     

    אז הקשבתי להם שוב. ושוב. ובתום ההאזנה השלישית, המצב נשמע פתאום חמור פחות. והיו רגעים שבהם קול מנסרת הפלדה של לו ריד התחבר למהלך מלודי, ולעוד שורה בלתי נשכחת של הכותב הענקי הזה, ויהי אור. וגם קטעים

    שבהם מתוך האוונגרד הביורקי פרצו סילונים של פופ צרוף, ישר לתוך הפרצוף. אבל הם היו קצרים. ומעטים מדי. וגם כשהצלחתי לצלוח את האלבומים, התקשיתי להגדיר האם חשפתי שכבות חבויות של יופי צרוף, או שפשוט התרגלתי.

     

    אני לא חושב שנדרשתי למאמץ כזה בסרג'נט פפר. או בזיגי סטארדאסט. או ב-after the goldrush של ניל יאנג. כולם אלבומי מופת, שתפסו אותי בפעם הראשונה ולא עוזבים גם בפעם המאה. פשטות היא לא מילה גסה, ומורכבות היא לא בהכרח מונח מבורך. ואני מפרגן לגמרי לאמנים כמו לו ריד או ביורק, שלא מנסים לגרום הנאה למאזין, אלא לאתגר את עצמם. זאת זכותם המלאה. בדיוק כמו שזכותי לעבור לאלבום הבא. מי יודע, אולי אפילו יהיה בו שיר שאפשר ממש לשרוק את הלחן שלו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביורק. מעט מדי פופ
    צילום: AFP
    מטאליקה ולו ריד. לפעמים זה אפילו מתחבר למהלך מלודי
    צילום: Anton Corbijn
    לאתר ההטבות
    מומלצים