שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מיכאיל ברישניקוב: "יש הרבה אדרנלין בתיאטרון"

    שנה אחרי שהגיע אלינו כרקדן, מיכאיל ברישניקוב שוב בישראל - הפעם כשחקן בהצגה "בפריז". "תיאטרון אינו דומה לשום דבר אחר", הוא אומר, ומסביר כיצד השפה עזרה לו בפרויקט הנוכחי: "לשמוע את המילים שיוצאות לך מהפה ברוסית - זה מרענן"

    כמה דקות לפני תשע בערב. הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב גומא בצעדים ארוכים את רחוב שבזי בתל אביב. הוא חושב שהזמן יספיק בדיוק להגיע מהמלון בו הוא משתכן ועד למרכז סוזן דלל, שם מציגים הערב מספר עבודות של יוצרים ישראלים צעירים. "גם אם לא הכל מבריק, זו הזדמנות מצוינת להיחשף ליוצרים צעירים", הוא אומר ומתפעל מכמות הקהל שעומס את רחבת המרכז. "זה מדהים בעיני שלמרות שישראל כל כך קטנה, יש בה קהל נאמן למחול".

     

     

    שנה אחרי שהופיע בארץ בערב בלתי נשכח שחַלק עם הרקדנית אנה לגונה, חוזר ברישניקוב לישראל והפעם כשחקן תיאטרון. למרות שמדובר באחד מגדולי הרקדנים של המאה ה-20, ברישניקוב התנסה לאורך השנים לא אחת כשחקן על מסכי הקולנוע, הטלוויזיה וגם על במת התיאטרון. הוא עשה את זה בעיבוד בימתי של השחקן והבמאי סטיבן ברקוף לספר "הגלגול" מאת קפקא שהציג בברודווי, ושוב בעיבוד ליצירות קצרות מאת סמואל בקט, שביימה ג'ואן אקלייטיס באיסט ווילג'.

     

    מיכאל ברישניקוב בישראל. מופתע מקהל המחול (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    מיכאל ברישניקוב בישראל. מופתע מקהל המחול(צילום: ירון ברנר)

     

    הפעם הוא מגיע עם ההצגה "בפריז", עיבוד של הבמאי דימיטרי קרימוב לנובלה של איוון בונין, הכותב הרוסי הראשון שזכה בפרס נובל לספרות. הפקותיו של קרימוב, שמוגדר כאחד הבמאים החדשניים שצמחו במוסקבה בעשור האחרון, מיוחדות בדגש שלהן על עיצוב. הסיבה לכך טמונה בכך שאת דרכו החל בשנות ה-70 כמעצב במה והרבה ליצור תפאורה להפקות שביים אביו, אנטולי אפרוס.

     

    במשך שנים ארוכות משך קרימוב את ידיו מעולם התיאטרון לטובת קריירה מוצלחת במיוחד כצייר. ב-2002 חזר לתיאטרון, הפעם כבמאי, ובמקביל החל ללמד עיצוב באקדמיה הרוסית לאמנויות הבמה. מתלמידיו דרש להציג את מרכולתם בחללי הופעות ובשלב זה נזרע הרעיון להקמת תיאטרון חדש שבו יושם דגש מרכזי על עיצוב. גם בהפקה זו, אומר ברישניקוב, הדגש על עיצוב הבמה, הסאונד והתאורה אינו נופל בחשיבותו מהטקסט.

     

    "הכרנו דרך חבר משותף וכיוון שאני מתעניין בתיאטרון רוסי, הכרתי את עבודותיו. גם השושלת המשפחתית שלו עניינה אותי. אמו מבקרת תיאטרון מפורסמת ואביו היה בין במאי התיאטרון הגדולים ביותר ברוסיה", אומר ברישניקוב. באחד מביקוריו בניו יורק זרק קרימוב רעיון לשיתוף פעולה וברישניקוב מיהר להרים את הכפפה. "זו היתה הזדמנות שלא רציתי לפספס".

     

    עם הבמאי דימיטרי קרימוב. "הזדמנות שלא רציתי לפספס" (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    עם הבמאי דימיטרי קרימוב. "הזדמנות שלא רציתי לפספס"(צילום: ירון ברנר)

     

    הנובלה המדוברת לקוחה מאסופת הסיפורים הקצרים "שדרות אפילות", שאף תורגמה לעברית. בהצגה מגלם ברישניקוב גנרל בצבא הלבן שננטש על ידי אשתו, גלה לפריז וחי בה בבדידות מזהרת עד שיום אחד נתקל בבחורה צעירה, גם היא גולה שעובדת לפרנסתה במסעדה. בין השניים מתפתח סיפור אהבה שמסתיים במוות פתאומי. "זו יצירה ספרותית משובחת שעובדה למחזה בן שעה וחצי על ידי במאי שידוע בדקונסטרוקציה של יצירות ספרותיות והרכבתן מחדש על פי החזון הבימתי שלו. אני מניח שאנשים מסוימים ימצאו את העיבוד שלו שונה, אבל אלו סיכונים שאתה לוקח".

     

    זו לא הפעם הראשונה שאתה משחק בתיאטרון ובכל זאת, לא מפחיד לקפוץ למים?

     

    "כמובן, אבל זה עניין של ריכוז. אני מקשיב לקול הפנימי שלי. תיאטרון מבחינתי אינו דומה לשום דבר אחר, בזכות המפגש עם הקהל. יש בזה הרבה התרגשות ואדרנלין. העבודה על הסיפורים הקצרים של בקט היתה ניסיון משמעותי מבחינתי. ברור שכל פרויקט חדש הוא קפיצה למים הקרים מצוק גבוה וזו אחריות לא רק כלפי הקהל אלא גם כלפי הסיפור, בעיקר כשמדובר ביצירה נפלאה שכזו".

     

    לקראת הפרמיירה בפינלנד אמרת שהכרת דמויות כמו זו שאתה משחק.

     

    "כן, כמובן. בשנות השלושים, אחרי מלחמת האזרחים, אנשים ברחו מהצבא האדום. פגשתי בהם באמצע שנות השבעים בפריז. הם היו תוצרים של העידן ההוא - אנשים שנמלטו בדרכים שונות ומשונות ללונדון ולפריז. הם היו חלק מהאצולה הרוסית, הטופ של האינטליגנציה הצבאית. אלו לא היו חיים קלים עבורם למרות שהם דיברו שפות וצרפתית היתה שפתם השנייה. אבל ידיעת שפה אינה קשורה לתחושת שייכות".

     

    המפגשים האלה, לדבריו, לימדו אותו רבות. "הם היו מחכים לי אחרי ההופעות, ניגשים מאחורי הקלעים, מסתובבים עם דמויות שהכרתי. גם בלונדון פגשתי אנשים שהכירו את התקופה הזו. בשיחות אתם אתה שם לב לשפה הייחודית, לפונטיקה, לבחירה השונה של המילים. בונין כתב במדויק את האופן שבו הם מדברים ביניהם. הוא מצא את הקדנצה הזו, את המטרונום הפנימי ובו בזמן נשאר בהיר גם לקהל המודרני. זה למעשה סיפור אהבה פשוט שמתאר את המתרחש בנפשות, גם אם לכאורה לא באמת קורה בו דבר".

     

    טרגדיה דל ארטה

    העבודה עם קרימוב, לדבריו, היתה מרתקת. "הוא מגיע לבמה מציור ואחרי שלימד עיצוב תיאטרון, התבקש להחליף מישהו באחת ההפקות ופשוט נפל למלכודת. כעת הוא מאוהב בבימוי. הוא ציפור שונה, אאוטסיידר שהעבודה שלו לא מתיישבת עם מה שנחשב במערב לתיאטרון הרוסי המסורתי של אחרי עידן סטניסלבסקי. קרימוב חושב קודם כל על הדימויים, והטקסט מבחינתו הוא כלי משני. הוא מחפש דימויים שמשקפים את רוח המחזה אבל לא באופן קונסרבטיבי. הוא יכול לדלג על פרטים מסוימים על מנת לאפשר לדמיון להתפרע. הוא משתמש הרבה במוזיקה ובשירה כיוון שהקבוצה שלו מורכבת מזמרים מקצועיים. מבחינתי זו טרגדיה דל ארטה. זו ההגדרה הכי קרובה שמצאתי".

     

    ברישניקוב ב"בפריז". כמעט כמו מחול (צילום: Maria Baranova) (צילום: Maria Baranova)
    ברישניקוב ב"בפריז". כמעט כמו מחול(צילום: Maria Baranova)

     

    באופן מפתיע, ברישניקוב אינו רואה הבדל מהותי בין העבודה בתיאטרון לבין העבודה במחול. "גם העבודה של הכוריאוגרף מץ אק מאוד תיאטרלית, כך שאינני רואה שוני גדול", הוא אומר. "בהצגה הזו אין הרבה מילים אבל יש לא מעט תנועה - לא במובן של מחול אלא שפת גוף, טיימינג וקצב. זה שיתוף פעולה שמחייב אותך לשמור על קצב אבל בו זמנית יש לך גם קדנצה שמאפשרת נשימה, ממש כמו בעבודות של מץ".

     

    אתה מרגיש שהתנועה בין תחומים מעשירה אותך?

     

    "הפרויקטים האלה הגיעו אלי באופן טבעי. זו תמיד עבודה קשה, אבל בפרויקט הזה מה שמקל עלי הוא החזרה לשפת אמי. זה עונג צרוף. לא שהפסקתי לדבר ברוסית, יש לי חברים רוסיים ואני קורא הרבה מאד ברוסית, אבל לשמוע את המילים שיוצאות לך מהפה ברוסית על הבמה, זה מרענן. זה כמו מיתר שאתה מכוון מעט והוא מנגן. אני מרגיש יותר בבית. באנגלית תמיד נשאלת השאלה האם אני מבטא את המילים כהלכה. כך זה היה במחזה של סמואל בקט. בכל זאת מדובר בשפה אירית, מחודדת ויבשה שלא תמיד בהירה לי". 

     

    דיברת מקודם על הזדהות ואני תוהה - האם לעובדה שאבא שלך היה קצין בצבא יש קשר לזה?

     

    "אבי היה סגן אלוף בצבא אבל הוא לא הדמות שאני משחק. הספרות הרוסית מלאה בסיפורים מתקופת מלחמת האזרחים ולמרות שרבים מהם חד-צדדיים מכורח הנסיבות, לרוסים יש עדיין נוסטלגיה לתקופה ההיא שבה האינטליגנציה הצבאית היתה בשיאה. כל זה נחרב, נמחק, אנשים נרצחו או ברחו מרוסיה ובאלו שנשארו, סטאלין טבח. תמיד נשארה המחשבה שזה יכול היה להיות אחרת. אלו היו אנשים מאד משכילים, מלומדים, מתורבתים וחדורי מוטיבציה".

     

    מהגרים מזן אחר

    למרות ששתי הדמויות המרכזיות בהצגה הן של מהגרים שלא מרצון, ברישניקוב לא מאמין שניתן למצוא בסיפור המסגרת הקבלה לעולם המהגרים העכשווי. "הדמות שאני משחק היא של כותב. הוא לא עובד במלצרות או נוהג במונית כפי שרבים עושים כיום. הוא יודע שהוא מנפגעי מלחמת האזרחים. היא פחות בת מזל כיוון שאחרי שבעלה עזב אותה, היא עובדת במסעדה. אבל עם זאת מדובר בנערה מבית טוב", אומר ברישניקוב. "הם מעולם לא התלוננו על כך שהם רוסים שחיים במדינה זרה. בונין מתאר אווירה קודרת עם גשם שלא פוסק, זו אינה פריז הסוערת ואולי הוא כתב את זה מהתת מודע, כיוון שהוא עצמו חי בגלות".

     

    ערקת מרוסיה הסובייטית בשנות ה-70. זו אמנם הגירה מסוג שונה, ובכל זאת - האם זה הקל עליך להזדהות עם הדמות?

     

    "בכל הנוגע להחלטה שלי להישאר במערב, מעולם לא התמודדתי עם בעיות רגשיות שדומות לאלה שאיתן מתמודדת הדמות שאני מגלם. אי אפשר לומר ברצינות שאני יכול להזדהות עם בדידות מסוג זה. כולנו חווינו לאורך החיים רגעי בדידות בנקודה כזו או אחרת בלי קשר להגירה, אבל אני אדם מאוד מאושר. מעולם לא התחרטתי על ההחלטה שקיבלתי. זו היתה ההחלטה הטובה ביותר בשבילי. גם לא בעטו אותי מרוסיה כמו הדמות שאני מגלם או אנשים כמו בונין".

     

    אתם מתכוונים להופיע עם ההצגה ברוסיה?

     

    "לא. אני לא חוזר לשם. מאז שעזבתי, מעולם לא חזרתי לשם".

     

    האם הופעל עליך לחץ שלא לבוא לישראל?

     

    "בעבר הייתי טיפש ורומנטי, כשאמרתי שאני חושב שתהליך השלום יהיה חייב לעבוד איכשהו. כולנו מקווים שכך יקרה. גדלתי בארצות הברית עם הפוליטיקה החדשה של ג'ימי קרטר וביל קלינטון וכעת הילארי קלינטון וברק אובמה. אני דמוקרט שתומך במשטר הנוכחי והילארי היא חברה קרובה. אני מקווה שהיא תצליח לעשות משהו בנושא אבל יודע שכדי להבין את המצב, צריכים לחיות פה. גם בימים הספורים שביקרתי בירושלים הבנתי עד כמה המצב הביטחוני פה מסובך. אבל אני חושב שחלק מטבע האדם הוא לשמור על תקווה. אני מתעקש לעשות את זה. אנחנו כולנו מלאי תקווה ולחוצים כמוכם כיוון שזה משפיע גם עלינו".

     

    אתה מאמין במה שסטניסלבסקי אמר, שאמנות דורשת הקרבה?

     

    "זו שאלה לראיון אחר. מה שסטניסלבסקי אמר הוא שאם אתה חי אמנות, לך על זה ב-100%. שאם אתה חושב שאתה שייך לתחום הזה, תהיה אמיץ. אמנות זו מחלה, זה לא ייעוד. מי שמכוון את עצמו לשם חייב להבין שיהיו עליות ומורדות, ימים טובים ורעים, זמנים יציבים מבחינה כלכלית ואחרים שבהם אין

    פרנסה ורצים מאודישן לאודישן תוך כדי ניקיון שולחנות למחייתך. אני מכיר רקדנים שהקדישו את כל שנות ילדותם ונעוריהם לעבודה בסטודיו ואחרי 15-17 שנים נזרקו לרחוב. אם אתה רקדן קלאסי ואינך מורה או כוריאוגרף, מה תעשה? זו הקרבה.

     

    "זו פריבילגיה להיות רקדן, אבל יש לזה גם הרבה חסרונות. הרבה יותר קל להיות בפסגה אבל גם שם למעלה צריך להיות מוכן לדחייה ולאכזבות. לי קל לדבר כיוון שהדרך שלי היתה נפלאה וגם אם לא תמיד היה קל, מאז ומתמיד היתה לי האפשרות לבחור והדלתות היו פתוחות. צריך ממש לאהוב את זה כדי לשרוד".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיכאיל ברישניקוב. "מקשיב לקול הפנימי שלי"
    צילום: דודו אזולאי
    לאתר ההטבות
    מומלצים