הדרך מנבי סאלח לבלארוס

בסוף השבוע האחרון ישבתי לשתות בירה עם כמה חברים בבר תל-אביבי כלשהו. בעודנו יושבים סביב הבר נסובה השיחה על "המצב", על הפעילות של כל אחד מאיתנו לשינויו ועל אקטיביזם. בשלב כלשהו, פנה אלינו הברמן ושאל אם אנחנו הולכים להפגנות והאם השתתפנו אי פעם בהפגנה בנבי סאלח. עניתי שאכן אנו מכירים את הכפר והשתתפנו לא פעם בהפגנות שבו. הברמן החביב הסביר שלפני כשנה בילה חודש במילואים, חודש שהיווה עבורו "נופש": "ירינו ממש קצת, בעיקר גז, ובעיקר כשהם התפרעו". אותי זה לא הצחיק כלל.

הדברים של הברמן בעיקר הזכירו לי את יום שישי ב-13 במאי. באותו יום שישי השתתפתי בהפגנה בכפר נבי סאלח ליד רמאללה יחד עם עשרות פלסטינים, ישראלים ופעילים אירופים ואמריקנים. למען הדיוק, קשה לקרוא למה שהתרחש באותו יום שישי הפגנה: הצעדה השקטה והבלתי אלימה שהחלה לצעוד ממרכז הכפר ובין בתיו נהדפה באלימות על-ידי הצבא, תוך ירי מסיבי של גז, רימוני הלם וכדורי גומי. במהרה הגיעה האלימות גם למכות באלות ובאמצעים אחרים. תוך דקות ספורות נמנו במקום עשרות פצועים, ישראלים, פלסטינים ואמריקני שנפצע קשה בראשו מקניסטר של גז מדמיע.

עוד בערוץ הדעות :

כבוד השופטת, התפטרתי ואני חוזר לדנמרק / ד"ר יגאל האס

האוצר רימה אותנו / ד"ר אסתר ליפסקר

המום מהמראות הקשים, נכנסתי לאחד הבתים בכפר וכתבתי עדכון בפייסבוק. תוך דקות קיבלתי שיחת טלפון ממספר בלתי מזוהה ומבחורה שאינני מכיר, שהזדהתה כנציגת "רופאים לזכויות אדם". היא אמרה ששמעה על הדיווח שלי והשיגה את הטלפון שלי וביקשה לדעת פרטים מדויקים על הפצועים, סוג הפציעות, בתי החולים אליהם פונו הנפגעים וכל פרט חיוני אחר. לאחר השיחה איתי היא צלצלה לבתי החולים תל השומר וברמאללה כדי לאתר את הפצועים ולברר את מצבם, בלי קשר להיותם פלסטינים, ישראלים או זרים. ברופאים לזכויות אדם לא מבחינים בין דם לדם, אצלם יש בני אדם פצועים שזקוקים לטיפול וסיוע.

לחיות בחברה שבה העוולות מתועדים. הפגנה בנבי סאלח (צילום: רויטרס)

בשבוע שעבר עברה בוועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק חדשה, לייבוש ארגוני השמאל, באמצעות הפסקת תרומות של ממשלות וארגונים בינלאומיים דוגמת האו"ם או האיחוד האירופי. מטרתו של החוק החדש לגדוע את שורשיה של החברה האזרחית, העצמאית והביקורתית בישראל, ולהפכה למדינות עם דמוקרטיה "מפותחת", דוגמת רוסיה, בלארוס, מולדובה או צפון קוריאה. החוק נועד לחסל ארגונים כדוגמת רופאים לזכויות אדם וארגוני זכויות אדם ביקורתיים אחרים.

דרוש לחץ בינלאומי

חיילים, דוגמת אלו האלימים מנבי סאלח, וכמו הברמן התל-אביבי שבשבילו אירועים כדוגמת זה שהתרחש במאי האחרון הם "נופש", לפחות המוסריים ובעלי המצפון שביניהם, פונים לעיתים לאחר תום שירותם הצבאי לארגון "שוברים שתיקה", ובו הם מוצאים אוזן קשבת לסיפורים האישיים ולעדויות שלהם בדבר הפרה שיטתית של זכויות אדם בשטחים הכבושים.

"שוברים שתיקה", כמו גם "בצלם", "סולדיריות", "רבנים לזכויות אדם", "אנרכיסטים נגד הגדר", "תעאיוש" וארגונים אחרים שומרים בעולם על תדמיתה של ישראל כמדינה, שלמרות ההפרות החוזרות ונשנות של זכויות אדם בשטחים, מאפשרת קיומה של ביקורת, של פעילות לתיעוד ולפרסום של העוולות ומאפשרת מאבק דמוקרטי לשינוי. ארגונים אלו, שהחוק החדש מבקש למחוק מהנוף הישראלי, מאפשרים למדינות העולם החופשי והדמוקרטי להמשיך ביחסים, כביכול נורמליים, עם המדינה שבתחומה מתבצעים פשעים והפרות זכויות אדם באופן יומיומי.

אם יעבור החוק החדש, על ארגוני זכויות האדם להודיע קבל עם ועולם על הפסקה לאלתר של פעילותם. בה בעת, על מדינות העולם החופשי והדמוקרטי להבהיר לישראל כי קבלתו של חוק כזה יעמידן במצב בו לא תוכלנה עוד לקיים קשרים נורמליים על ישראל וכי ינקטו סנקציות בינלאומיות והערכה מחודשת של הקשרים עמה, כפי שמקובל לגבי מדינות בהן פעילות החברה האזרחית והביקורתית מוגבלת על ידי הממשלה והפרלמנט.

על הארגונים שפעילותם תופסק מוטלת החובה לתמוך בצעדים בינלאומיים מסוג זה ולקרוא להפעלת לחץ מסיבי מבחוץ לשינוי מדיניות ולהפסקת הצעדים הפשיסטיים. אם לא יעשו כן, יש סכנה מוחשית כי מדינת ישראל תידרדר במהירות למדינה שבה איננו רוצים לחיות. אני רוצה להמשיך ולחיות במדינה בה מפגין פצוע זוכה להתעניינות ולטיפול ובה הפרות של זכויות אדם ועוולות מתועדים ומופצים (וכמובן שאני מעדיף לחיות במדינה שבה מפגינים לא נפצעים ושבה אין הפרה של זכויות אדם כלל). בעצב רב עלינו להבין כי רק לחץ בינלאומי מסיבי ואפקטיבי עשוי לעצור את ההידרדרות.

חן משגב הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב ופעיל בארגוני שמאל.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il