שתף קטע נבחר

אז החלטנו לעבור ללוד - למה לא בעצם?

נגה ועומר בסך הכל חיפשו פינה בה יוכלו לגדל את בנם לצד שיח עגבניות. לאחר כשנתיים הם הבינו: אנו לא באמת ממעמד הביניים ולא נמצא פרנסה בפריפריה. אז מה עושים? עוברים ללוד - עיר עם אזורים מכוערים ואנשים יפים, מושחתת אך מלאת תקווה. הם מחפשים שם בית ומזמינים אתכם להצטרף

"לוד? את לא רצינית" - את המשפט הזה אני שומעת לאחרונה, באופן כזה או אחת, בתגובה לכך שאני ובעלי תרים אחר בית בעיר. הרבה גבות מורמות בעוד אנחנו חורשים את לוחות מודעות, מכתתים רגליים, מנהלים מערכות יחסים עם מתווכים ובודקים מאיפה בדיוק נגרד את המשכנתא. אבל החלטנו להקים בית בעיר הזאת - למרות הכל ובזכות הכל. 

 

 

קצת רקע: גם אנחנו משתייכים לאותו מעמד בינוני פיקטיבי, שעלה לכותרות מאז הקיץ האחרון. אני אשת תוכנה בחברת היי טק, בעלי דוקטורנט לנוירוביולוגיה ויש לנו עולל בן עשרה חודשים וכלב תלת רגלי. על הנייר יש לנו הכנסה משפחתית סבירה ביותר, ובתרגום חופשי - אנחנו העניים הממוצעים. אנחנו גומרים את החודש, אבל לא ממש חוסכים, אוכלים במסעדות אבל לא נוסעים לחו"ל, שוכרים יחידת דיור קטנה במושב, ועדיין משלמים את ההלוואה על האוטו.

 

כשעלתה שאלת המגורים, הציב כל אחד מאיתנו, לא כולל העולל והכלב, שני תנאים. עומר רצה שהבית יהיה שלנו בטאבו, ושתהיה לו קרקע לגדל עליה את העגבניות שלו. אני התעקשתי על יישוב שיש בו קהילה ושלא אאלץ לבלות יותר משעה וחצי ביום על הכבישים. השוואה קצרה בין חשבון הבנק לבין המציאות הנדל"נית השאירה אותנו עם שלוש אלטרנטיבות עיקריות – דרום דרום, צפון צפון, או חו"ל חו"ל.

 

מה בסך הכל ביקשנו? (צילום: מיה הוד) (צילום: מיה הוד)
מה בסך הכל ביקשנו?(צילום: מיה הוד)

 

התחלנו לחרוש את הארץ, ולא פסלנו שום דבר על הסף. ניסינו לשכנע את עצמנו שזה סביר לנהוג מדרום עוטף עזה לבאר שבע בכל יום (זה לא), שאני לא אמות מבדידות בחוות בודדים בנגב (אני כן), שיש אפשרות להתפרנס ממשהו שקשור למקצועות שלנו ברמת הגולן (אין) ושמסילת הרכבת אל בקעת בית שאן באמת תושלם עד 2015 (ברור, לא?).

 

מוכנים לוויתורים כואבים

הסתובבנו במעלה צביה של אנשי האימאן (ואז קראנו שהם רשומים ברשימת הכתות הרשמיות), בדקנו יישוב ליד תל חי (ואז גילינו שכל הילדים מדברים ביניהם כורדית) וכמעט והצענו מועמדות לניהול בית ספר שדה במצפה רמון (אבל גם מהנוף הכי יפה בעולם קשה לעשות קריירה).

  

איזה תסכול. הרי באמת ובתמים בדקנו את האופציה שהציבה לנו הממשלה - לצאת לפריפריה. כבר שכנענו את עצמנו להתרחק מהחברים, מבתי הקפה התל אביביים, מחיי התרבות של המרכז, ממקומות העבודה שלנו, מקבוצת התיאטרון שלי, מהמשפחות. אבל בהיעדר יכולת להתפרנס בכבוד מבלי להתפשר על ההגשמה העצמית, ומבלי לשרוף אחוזים ניכרים מהמשכורת על דלק נראה שהגענו לכביש ללא מוצא.

  

בדיוק מהדד-אנד הזה צצה לוד. השתלשלות מקרים הביאה את עומר לרכז פרויקט התנדבות בלוד מטעם מכון ויצמן. כדי להכיר קצת את הנפשות הפועלות נערך לו סיור בעיר, ממנו הוא חזר הביתה מואר והתחיל לזרוק לאוויר מילים כמו "צדק חברתי", "נתינה", "אהבת אדם". אני ניסיתי להחזיר את הלסת למקום ולהבין לאן בדיוק נעלם הציניקן והמיזנטרופ הגאה שאיתו התחתנתי. שתבינו, בימים כתיקונם זה בכלל התפקיד שלי במשפחה לחבק אנשים ברחוב ולארגן אירועי התנדבות. התפקיד של עומר הוא לנזוף בי על שאני חיובית לעצבן ומבזבזת את זמני על זוטות כגון הזולת.

 

אבל זה העניין בלוד. יש משהו מאוד חזק במפגש איתה, וכבר שלושה חודשים שאנחנו נפגשים איתה שוב ושוב, מנסים להכיר אותה על רבדיה. אנחנו מנסים לדבר עם כל מי שאפשר - החל מראש העיר וכלה במוכר התירס החם שברחוב. נפגשנו עם מנהלות בתי ספר, עם נשים נפלאות במועצת התושבים, עם אנשי הקרן לפיתוח לוד, עם אחראית התרבות בעירייה, עם מתווכים, עם גננות, עם מנכ"ל תאגיד המים המקומי ועם החברה להגנת הטבע. כמו בחיזור איטי אנחנו נפתחים אליה והיא נפתחת אלינו.

  

מסילת רכבת בלוד - בחרנו דרך מפתיעה (צילום: אבי מועלם) (צילום: אבי מועלם)
מסילת רכבת בלוד - בחרנו דרך מפתיעה(צילום: אבי מועלם)

 

בינתיים הספקנו ללמוד שזאת עיר עם אזורים מכוערים להחריד, אבל גם אנשים יפים להפליא. זאת עיר עם המון כאב, אבל גם המון גאווה. זאת עיר שיש בה שכונות פשע, אבל גם דלתות פתוחות והכנסת אורחים. זאת עיר שממוקמת במרכז גוש דן ובכל זאת היא פריפריה לכל דבר. זאת עיר למודת ניהול כושל, שחיתויות ואכזבות, אבל גם הרבה תקווה. זאת עיר המפולגת לשבטים רבים, מה שהופך אותה לרב-תרבותית באופן חסר תקדים. זאת עיר של ניגודים, של שונות ואולי בכך קסמה - כי היא מיקרוקוסמוס של כל מה שקורה במדינה הזאת. ואני, דיסוננסים תמיד עשו לי את זה.

  

"להעביר הלאה חלק מהמתנות שקיבלנו"

אז דווקא מתוך המקום המפוכח שאינו מייפה את שאין לייפות, אנחנו מאמינים שהעיר הזאת עוד תפרח, אם רק מספיק אנשים ירצו בכך. נכון, מדובר בהימור, אבל לאור רוחות השינוי שכבר מורגשות באוויר, זה מרגיש לנו כמו הימור מושכל. ללוד, כך למדנו, יש היסטוריה התיישבותית מפוארת של אלפי שנים, ורק כמה עשרות שנים של הידרדרות, כך שבאחוזים - רוב חייה של לוד היו בפריחה. וגם עכשיו, אנחנו רוצים להאמין שהכל הפיך ובר תיקון.

 

כבר קרוב לשנתיים שאנחנו מנסים לגבש קהילה כדי להקים יישוב חדש, או לעבור ביחד אל הפריפריה. נפגשים אחת לתקופה, מגבשים חזון, מנהלים דיונים באינטרנט. אבל כמספר הרגליים כך מספר הדעות, ההעדפות, הרצונות. אז החלטנו שנתחיל לבד, וייראו כי טוב ויצטרפו. בינתיים כבר מצאנו מספיק שכנים טובים בלוד להלוות מהם חלב.

 

שלא לדבר על זה שהעיר הזאת מספקת לכל אחד מאיתנו אלף אפשרויות לצאת מעצמנו ולתת. לא משנה מה אתה אוהב לעשות, או במה אתה טוב, בטוח קיים צורך בעיר הזאת שבדיוק אתה תוכל למלא. והרי אין זכות גדולה מזאת - להעביר הלאה חלק מהמתנות שקיבלנו בחיים. אז בין אם אתם עוסקים בחינוך, טכנולוגיה, אומנות, גננות או בניין, ובין אם בא לכם על התנדבות חד פעמית או תהליכית ומתמשכת, צריכים אתכם בלוד. כן כן, בדיוק אתכם.

 

עד כמה אנחנו רציניים? רציניים עד כדי לרשום את הילד בגן בלוד, עד כדי לבלות שם לפחות יום או יומיים בשבוע, עד כדי להיות מעורבים בחצי תריסר פרויקטים חברתיים במקביל. עדיין, עם כל הכוונות הטובות, הכל תלוי בכך שנמצא בית קטן צמוד קרקע שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו כלכלית. כי אם לא שם, אז באמת שהמדינה הזאת שמה לנו מקלות בגלגלים. אבל למה להיות שליליים? אני מאחלת לעצמנו, ולכל הנוודים האחרים - שנמצא בקרוב את פיסת האדמה שלנו, שניטע בקרוב את העץ הראשון שלנו, והכי חשוב - שניצור בקרוב את הקהילה שלנו. מי מצטרף?

 

  • הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה ונדל"ן


פורסם לראשונה 22/11/2011 17:10

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נגה ועומר. למה לא לעבור ללוד?
צילום: עומר מילר
מומלצים