שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחפשים משמעות: הסקס הארוך בהיסטוריה
    במשך חיים שלמים תר אדם אחר משמעות שלעיתים לא ימצא לעולם. טל איתן חוזר לאפוס על עלילות גלגמש, נזכר בסקס הארוך בהיסטוריה, ומבין שהנסיעה בשבילי החיים לא פחות חשובה מהיעד הסופי

    אחת היצירות הספרותיות המוקדמות שידועות לנו מציגה את סיפורו של גלגמש, שכפי הנראה שימש השראה לסיפורים קדומים שונים, ובהם סיפור המבול המוזכר בתנ"ך. התיאורים המרתקים שבו, סגנונו הכובש ואופיו המרהיב הפכו את הסיפור שנכתב 1200 שנה לפני הספירה הנוצרית לאחד מהטקסטים המכוננים של התרבות, שזכה לאינספור ציטוטים, אזכורים ומופעים בטקסטים עתיקים ומודרניים גם יחד.

     

    ספרים ויחסים בערוץ:

    ספר טוב על אהבה: טיפול זוגי יעיל במיוחד

    לאהוב כמו בספרים

    בחירות זוגיות: שיקוף של חוויות הילדות שלנו

    צריך ספר הדרכה. יחסים על פי ג'רי סיינפלד

     

    מה יש בטקסט הקדום הזה, ששלהב כותבים רבים לאורך דורות, ומה עשוי הקורא המודרני להפיק ממנו, בשאלות הכול כך חשובות של חיים, מוות, חיפוש אחר חיי נצח וחידוש הנעורים? הלוחות העתיקים שהעלו על הכתב, כנראה לראשונה, את "עלילות גלגמש", התגלו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו במאה ה-19 בחורבות העיר האגדית נינווה.

     

     

    המסע אל הלא נודע

    זהו אפוס גדול ביותר, וכפי הנראה הקדום ביותר, וכמו כל האפוסים גם הוא מגיע בצורת שיר ארוך המתאר את התמות הגדולות והמכריעות של תרבות התקופה, ומציג מעשים הרואיים ואירועים בעלי-חשיבות לחברה שבמסגרתה הוא נכתב.

     

    כמו רוב הטקסטים הקדומים, הנוסח המוכר לנו של האפוס הורכב ממספר מקורות ויש לו רבדים שונים, שנכתבו על ידי יוצרים שונים, בתקופות שונות. הארכיאולוגים הרבים שעסקו בהרכבת הפאזל יצאו להרפתקה רומנטית אל שורשינו, בחיפוש אחר טקסטים שמקורם בשחר הציביליזציה האנושית.

     

    בחפירותיהם, חשפו פעם אחר פעם נדבך נוסף באפוס הקסום הזה, וחלקם תיארו ביומניהם וכתביהם את ההתרגשות והסערה שליוותה אותם במסעם. זהו אחד הרגעים הנדירים שבהם אפילו האדם הציני ביותר, שאינו בקיא בסודות הארכיאולוגיה, מתרגש יחד עם אותם חוקרים שביקשו לנסוע בזמן ולחלץ את פיסות האנושיות הראשונות מבין הריסות שנקברו למשך מאות שנים תחת כסות חול ועפר.

     

    לנו, הקוראים המודרניים, הזדמנה הרפתקה נדירה וכובשת, שמציעה לנו לחזור אל עולם קסום שבו אלים ובני-אדם חלקו את העולם, ויצאו למסעים שכמוהם לא נוכל למצוא אפילו בספרי ההרפתקאות והמד"ב הטובים ביותר. מעבר להיותם קולחים ומרתקים, הם שובים את הלב באוניברסאליות האל-זמנית ואפילו העל-זמנית שלהם. הנושאים המוצגים בהם נדונים שוב ושוב בחיינו, והם רלוונטיים גם לפילוסופיה היומיומית לפיה אנו מנהלים את חיינו ותופשים את המציאות שבה אנו חיים.

     

    קסמו של גלגמש וסיפור המסע שלו טמון, בראש ובראשונה, באבסורד הקדום והאנושי יותר מכל, ובניסיון העקר-מראש המאפיין אותנו כבני-אדם היוצאים לחפש לא פעם בחיינו אחר הבלתי אפשרי, הבלתי מושג. לאפוס המורכב הזה יש צדדים רבים וכדי לא ללכת לאיבוד בתוכו, בחרתי לחזור אליו במטרה מוגדרת – להבין את המסר שהוא נושא לכל אחד ואחת מאיתנו, ערב יציאתנו למסע אל הפנימי, אל האישי, אל הזוגי ואל האינטימי.

     

    בחרתי לגשש באחד מהסיפורים הגדולים (וכנראה המאוחרים יותר) שבו – סיפור יחסיהם של גיבור הסיפור, המלך גלגמש שחלקו אדם וחלקו אל, ואנכידו, יציר-אלים עוצמתי וחייתי, שנוצר כדי להיאבק בגלגלמש, לימים הפך לחברו הקרוב ביותר, ולבסוף זימן לגלגלמש את ההרפתקה הגדולה של חייו: החיפוש אחר משמעות.

     

    קשה שלא להתרגש מעבודת הארכיאולוגיה (צילום: אביהו שפירא) (צילום: אביהו שפירא)
    קשה שלא להתרגש מעבודת הארכיאולוגיה(צילום: אביהו שפירא)

     

    כשהיפה והחיה נפגשו במיטה

    על פי הסיפור, אנכידו נוצר על ידי האלים שביקשו לרסן את גלגמש ששלט ביד רמה ונוקשה. הוא הגיע אל העולם שם התקבל והתחנך בממלכת החי, ממנה למד את ערכי הטבע והציד. מראהו החיצוני של אנכידו, המתואר כחייתי, מאיים ושעיר מאוד, מתנגש עם רגישותו ועדינותו הפנימית. אנכידו מגיח לעולם כקונפליקט מהלך, שילמד את בני-האדם בכלל ואת גלגלמש בפרט רבות אודות המסע הזה שנקרא "החיים שלנו".

     

    אנכידו קיבל על עצמו את תפקיד מגנם של בעלי-החיים חסרי הישע, והוא מבקש להצילם מפני הציידים האנושיים שטמנו להם מלכודות וטבחו בהם. אנכידו מתואר כמי שסילק את המלכודות ומנע מהציידים להמשיך במרדפיהם אחר חיות הפרא, ובמובן הפרשני הוא מראה צד חייתי שקיים בבני האדם, הצדים שלא לצורך, בהתנהלות שאנו מכנים, לא לצדק, "אכזריות חייתית".

     

    נוכחותו של אנכידו בשטחי הציד הפראיים ועמידתו לצד בעלי-החיים מול בני-האדם, מציגה את רגישותו של המחבר הקדום כמי שזיהה, כבר אז, את ההבדל בין החיות הצדות כדי לאכול, ובין בני האדם הצדים כדי להרוויח כסף, ודרך זה מבקש לספר לנו על עצמנו וכאילו לבקש מאיתנו להתנהג אחרת, בכבוד רב יותר ובהכרת תודה, אל הטבע ואל יציריו.

     

    מיותר לציין שהציידים לא חיבבו אותו במיוחד עקב כך, וביקשו לרסן אותו כדי שיוכלו להמשיך ולהתפרנס מציד. משפרנסתם דחקה בהם, הם פנו אל חלקו האנושי של אנכידו וניסו לפתות אותו להצטרף לחברת בני-האדם. חלק מרכזי בתהליך החניכה שלו לחברה האנושית היה, כמובן, דרך החופה (או, אם לדייק, המיטה).

     

    הציידים הכירו לאנכידו אשה צעירה ומצודדת, כוהנת אשתר, שמעמדה החברתי היה גבוה ביותר, והיא נחשבה מקורבת לאלים. משהכירו ביניהם, יצאו השניים למסע תשוקה מיני שנמשך שבעה ימים ושישה לילות – כפי הנראה הסקס הארוך ביותר בהיסטוריה.

     

    זהו האזכור הראשון להיקסמות האנושית מסיפורי "היפה והחיה", נרטיב משלהב שמחבר בין כוח גברי פראי (ואף "מפלצתי" משהו) לבין כוח נשי עדין ורך. האפקט רב הרושם, שתקף ביותר גם בימינו, נוצר מהחיבור בין שני ניגודים מגדריים - גבריות-זכריות מינית, חייתית וחזקה, לבין נשיות-נקביות עדינה, שעוצמתה פנימית וכוחה המשמעותי טמון בעבודתה הרוחנית והרגשית.

     

    התפישה הזו השתקעה מאוד בתרבות, וניתן לזהות אותה גם בטקסטים מודרניים שבהם – אם להשתמש במסגרת הביקורת של אדוארד סעיד – מתגלה הכמיהה לחיבור בין "הפרא האציל" הפוגש ב"אנושיות נשית" עדינה ומתמסרת, ושולח אותם, כמו גם את הקורא המשולהב, למסע סוחף חושים של תשוקה מינית וקתרזיס חסר רסן.

     

    פרא אציל פוגש באנושיות נשית. היפה והחיה - גרסת וולט דיסני ()
    פרא אציל פוגש באנושיות נשית. היפה והחיה - גרסת וולט דיסני

     

    ניתן להרחיב ולטעון שההנאה שאנו מפיקים מסיפורים כאלו טמונה, בין היתר, בגישור שהוא עושה על צדדיו הקוטביים של הקונפליקט הפרוידיאני – כאילו חלק בתוכנו מבקש לחלץ תשוקה מבין שני צדדים מנוגדים, אפל ויצרי לעומת מחושב ומודע, הקיימים בכל אחד ואחת מאיתנו. מנקודת המפגש הזו עולה יצר החיים, ועמו התשוקה.

     

    תשוקתו של אנכידו חוצה מימדים של גוף ונפש, היא גופנית מאוד מעצם היותו יצור חייתי ושעיר, אך גם רגישה ועדינה. מעשה האהבים הזה הוא שגורם לו לגשר בין שני צדדים באישיותו, ומאפשר לו לעבור לשלב הבא בתהליך הפיכתו לאחד מחברת האדם, ואכן, לאחר שתינה אהבים משך שבוע שלם, אנכידו מתרצה, נוטש את בעלי-החיים ועובר להתגורר בסמוך לציידים. כך גם הוא יכול, סופסוף, למלא את הייעוד המקורי שקבעו עבורו האלים כשיצרו אותו - להילחם בגלגמש ולרסנו.

     

    יריבות שהופכת לחברות לכל החיים

    גלגמש ואנכידו אכן נפגשים, ומנהלים קרב סוחף וקשה מאוד. אך בניגוד למה שנוכל לצפות, הקרב מסתיים מבלי שתהיה הכרעה מי ניצח, ונדמה שהדגש שמושם כאן הוא בדיוק על הנקודה הזו: לא חייב להיות מנצח. לפעמים דווקא דרך האמצע היא זו שתורמת לנו.

     

    ואכן, נראה שהקרב בין אנכידו וגלגלמש אינו חסר תוצאה, אלא בדיוק ההיפך: בין השניים צומחת אהבה עזה, ברומאנס ספרותי היסטורי ראשון, אם תרצו, ומכאן שניהם ממשיכים במסע הגילוי העצמי שלהם. אם ננסה להניח את הסיפור הזה על תבניות חשיבה תרבותיות, נגלה כאן אוצר של ממש, שמספר לנו איך נוכל לנהל את חיינו, לגדול ולצמוח, ולעלות בכל פעם קצת ברמת המודעות שלנו כלפי עצמנו וכלפי חיינו.

     

    אנכידו וגלגלמש יוצאים למסעי גבורה רבים, נלחמים במפלצות רבות ואיומות, וקושרים יחד את גורלם בקשר שמתעלה על אהבתם לנשים ומשיכתם אליה. אך הקשר ההדוק בין אנכידו לגלמגש נקטע באחת, כשהאלים גורמים לאנכידו לחלות והוא גוסס ולבסוף מת.

     

    גלגמש, מוכה אבל ועצב, קורא אל האלים בזעם ובכאב, פורע את שיער ראשו, מתאבל על אנכידו משך שבעה ימים ואחר יוצא לחפש את אחד מאבות אבותיו – אותנפישתים בן האלמוות – בתקווה למצוא מזור למוות ותשובה אודות חיי הנצח.

     

    המסע אחר נעורי הנצח

    גלגמש יוצא לדרך שבה צעדו בני-אנוש רבים, ומחפש תשובה לחיי נצח או לכל הפחות תשובה לשאלת השאלות – מהם חיים ומהו מוות. את השאלה הפילוסופית הזו עוטפים הכותבים הקדומים בשלל רב של אירועים ופרשיות, כל אחת מהן שופכת אור על הצדדים השונים בקיום האנושי המוגבל בזמן, כאילו מבקשות להנחות את הקורא במסע אל עבר העצמי, אל עבר האלוהי, המסתתר בתוכו של כל אחד ואחד מאיתנו.

     

    אותניפשתים לא נותן לגלגמש את התשובה אותה חיפש ולא מצייד אותו בחיי נצח, אך הוא מציע לו לתור אחר פרח מופלא שיאפשר לו לחדש את נעוריו. גלגמש, החרד מן המוות, מקבל את רוע הגזירה ברגשות מעורבים ויוצא לחפש את אותו פרח השוכן בקרקעית הים. כמו האדם המודרני, שנאחז בבוטוקס, בניתוחים פלסטיים "להעלמת השנים" ולטיפולים אגרסיביים שתכליתם הרסת קמטים בניסיון לרמות את שיני הזמן, גם גלגמש מבקש את נעוריו האובדים ומוכן לשלם על כך בחייו.

     

    לבסוף הוא מוצא אותו ומשיג אותו, אך גם הפעם גורלו מתעתע בו: בזמן שרחץ במעיין ניגש נחש לצמח שהונח על הסלע, ולקח אותו לעצמו. כך, לפי הסיפור הקדום, קיבלו הנחשים את יכולתם להשיל את עורם ולהתחדש. גלגמש המסכן נאלץ שוב להכיר באמת המרה שחייו צפויים להסתיים בדרך זו או אחרת. היה עליו לקבל על עצמו את מה שבני-אדם רבים מדחיקים, אולי אפילו מכחישים: את הסופניוּת המלאה והמוחלטת שמזמן לכולנו המוות.

     

    גנב את צמח הנעורים. נחש (צילום: index open) (צילום: index open)
    גנב את צמח הנעורים. נחש(צילום: index open)

     

    גלגמש יצא אפוא בחיפוש אחר חיי אלמוות, מצא את הדרך לחידוש נעוריו, אך לבסוף איבד את שהשיג ומצא עצמו בנקודת ההתחלה כשהוא שבע תלאות: אדם, בשר ודם, שמותו בלתי-נמנע. אך דווקא אז, כשמסעו נכשל והוא לא השיג את מטרתו, למד גלגמש את הערך המכונן החשוב ביותר שמציא האפוס הזה לקוראיו – שהדרך חשובה בהרבה מהתוצאה הסופית.

     

     

    שעצם החיפוש שלנו, בחיינו הסופיים, הוא זה שמגדיר אותנו כבני-אדם ויוצק משמעות לעצמנו. שהנסיעה בשבילי החיים חשובה ביותר, אולי אפילו הרבה יותר מהיעד הסופי אליו נגיע כשניאסף אל אבותינו ונעצום את עינינו בפעם האחרונה.

     

    זהו המסר המשמעותי ביותר שאני מוצא בסיפור הזה, שיש בו צדדים רבים, שונים ומרתקים. יותר מהכל, הוא מלמד אותנו ליהנות מהמסע, מהדרך, גם מהעליות וגם מהמורדות. שאפילו הכישלונות שלנו, אפילו האובדן והצער, טומנים בחובם הזמנה למסע אל העצמי, אל השלם יותר, אל המאושר.

     

    אם נייבא את הגישה הזו אל החיים הזוגיים, נמצא כאן כלי משמעותי להערכה ולמשמעות, שיקל עלינו אפילו ברגעי כעס, מצוקה או שבר. האפוס המופלא של גלגמש הוא בעיניי ההזמנה העתיקה והקדומה ביותר, שמקורה בשחר הציביליזציה, לעצור לרגע ולהתבונן בנוף המקיף אותנו, לקחת נשימה עמוקה, ולא לשכוח לצאת מדי פעם למסעות חסרי טעם או תכלית, להרפתקאות שסופן להיכשל מראש. רק כך נמלא את חיינו במשמעות אמיתית ומלאה באושר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים