נשואה בלאס וגאס: לא מכירה את בעלי
אליס סקויה הרגישה שישראל קטנה עליה, והחליטה לנסות מזלה בהוליווד. מפה לשם היא מצאה עצמה עומדת בכנסייה הזויה בלאס וגאס ומחליפה נדרים עם גבר זר לחלוטין, שמסתבר שיש לו זוג מכנסיים אחד וגרזן
אני אישה נשואה. נשואה כדין וכדת שזרה לי. מה זה אומר? זה אומר שאין לחתונה הזאת כל משמעותית משפטית שתקפה לגביי, ועדיין - ההרגשה הכלואה לא מרפה ממני. עכשיו אאלץ לבלות עם האדם הזה, שאני לא באמת יודעת מי הוא, את שארית חיי בתיאוריה, ושלוש שנים במציאות.
עוד על חתונות בערוץ יחסים:
רווקה בחתונה: רק אל תגידו לי "בקרוב אצלך"
איך זה שאתה לא מדבר איתי על חתונה?
למה רווקה בת 30 נחשבת תמיד לחוצת חתונה?
בית ספר לנימוסים: איך לא מתנהגים בחתונה
מדברים על חתונות גם בפייסבוק שלנו
אלוהים עדי ששיקרתי
כל חיי ברחתי ממחויבות שכזו, ועכשיו זה מהדהד בפניי בלי להרפות. למה עשינו את זה? איזה דבר נורא זה לעשות אחד לשני. לשים אזיק קטן ונוצץ כדי להצהיר לעולם: ״זה שלי ורק שלי! אל תגעו!", כאילו שהצהרה שכזו עובדת בכל דבר אחר בחיים. הצעקה ״זה שלי״ רק גורמת לשאר הילדים לקנא ולרצות את זה יותר. למה להם יש ולי אין?
טבעת נישואין היא המקבילה האנושית לאוטו נוצץ. המחשבה הזאת, שכולם יראו מה יש לי ויקנאו. אז מה אם יש לי זין קטן ואני שונא את החיים שלי בכל רגע שעובר, העיקר שכולם רואים שיש לי אוטו מגניב ונוצץ.
ולמרות כל סלידתי מהאירוע הזה שנקרא 'חתונה', מצאתי עצמי בשמלה לבנה ועיגול תחרה מטופש על הירך, שמסמל משהו שובינסטי כלשהו כמו כל דבר אחר בטקס הזה, עומדת בכנסייה זולה בווגאס, ומבטיחה הבטחות שאין לי שום כוונה לקיים.
בכנסייה נאלצתי לשאת מילים ריקות, להבטיח הבטחות שקריות ולנשק את ארוסי נשיקה חסרת חשק. מלבד בעלי לעתיד והנוכחות האלוהית, נכח בכנסייה גם שרלטן אחד, שדרש שנמלא לו את קופת הצדקה עוד בטרם יפתח בנאום, ואחר כך נאם בלי סוף על איך גבר לא יכול להיות הגבר הנפלא והמדהים שהוא ללא אישה שתעמוד מאחוריו. כמובן, האישה תמיד מאחור. אחרי הכל, המטבח לא בכניסה לבית, ואין לי מה לחפש בשום מקום אחר.
ברגע אחד התחלתי לצחוק ולא יכולתי להפסיק, לא משנה כמה ניסיתי. השרלטן ובעלי לעתיד היו בשוק, אבל פשוט לא הצלחתי לשלוט בעצמי. באמת שניסיתי אבל כמה אפשר להסתיר מעצמך את העובדה שאת מביימת כאן הצגה ראויה לאוסקר, ותפקיד האופי הזה צריך להימשך שלוש שנים מ-ע-כ-ש-י-ו, ואין חרטות, נגעתי בברזל ובכדור הארץ.
ישראל הייתה קטנה עליי
אני ובעלי החדש קשורים כעת בכל דבר בחיינו. אם הוא יחליט לרצוח מישהו - אני אצטרך לבקר אותו בכלא. אם אקבל הצעת עבודה בטורנטו, הוא יבוא איתי לא משנה כמה קטנה הדירה שאמצא, ואם מישהו יצטרך להחליט אם לנתק אותי ממכונת ההנשמה, זה הוא! כל אדם אחר בעולם נשמע לי יותר הגיוני ממנו, ועם זאת, רק לו יש את הכוח.
וכל זה למה? רק כי רציתי לבוא לגור במקום אחר, כי ישראל הייתה קטנה עליי, ורציתי לראות אם אצליח בהוליווד. קלישאתי, אבל נכון. בשביל החלום הזה, גדול או קטן ככל שיהיה, אני צריכה לחיות באותו בית עם אדם שאני בקושי מכירה, וזה נכון לגבי כל אדם שאכניס אלי הביתה, ולקיים מערכת יום-יומית ושקרית לחלוטין לכל מי שבחוץ, כולל ענידה קבועה של טבעת נישואין בכל יציאה מהבית, רק כדי שהשכנים לא יחשדו.
לבעלי החדש יש גרזן
אז אנחנו חוזרים מהכנסייה לבית המשותף שלנו, ואני מגלה שלאדם הזר הזה, שנקרא על ידי החברה המודרנית ״בעלי״, יש אינטלגנציה של ילד בן ארבע, זוג מכנסיים אחד בלבד, הרגלי שתייה של כורה פחם רוסי בסיביר, וגרזן. יש לו גרזן.
כעת כל גורלי תלוי באיש הזה. טעות אחת שלו ואני מגורשת לנצח מהמקום השמח ביותר בעולם, הוא נזרק לכלא ועורך הדין שלי מתעשר משביבי התקווה שלי.
אינני יודעת אם יש לי את הכוחות להתמודד עם הדבר הזה שכפיתי על עצמי בליל ווגאס אלכוהולי אחד, אבל אני בטוחה ב-100 אחוזים שאין מצב שאני בחיים מתחתנת על אמת.
לפנייה לכתב/ת 
