שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שירה סטופל: "ההתנתקות היתה אונס מגזרי"

    שירה סטופל, סופרת צעירה, שחקנית ובת של רב, כתבה ברומן "ואדם אַיִן" את סיפור ההתנתנקות מנקודת מבט אישית של בני משפחה אחת. "הרגשתי שנחשפתי להרבה רוע. העם שלי בגד בי, ונאלצתי לקחת חלק בבגידה בארץ ובמולדת". ראיון

    "כתבתי מגיל מאוד צעיר. עכשיו זה כבר נחשב מבוגר מבחינתי". כך מספרת שירה סטופל, ילידת 1988, שספרה השני, "ואדם אַיִן" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים. "הכתיבה עבורי היא גם תרפויטית," היא מסבירה. "הספר הראשון נכתב בעקבות התמודדות עם רצח של חברה בפיגוע כשהיינו בכיתה ז'. במשך זמן רב לא הסכמתי לדבר על כך; לא נגעתי בנושא וחששתי שאמות בעצמי אם אעסוק בו.

     

    עטיפת ספרה של שירה סטופל. נולד מתוך התהייה  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת ספרה של שירה סטופל. נולד מתוך התהייה

     

    "אחרי שנים, יצא לי להתעמת עם הנושא, והספר הראשון נכתב מהמקום הזה, ולדעתי הוא היה חלק מהעיבוד שלי את המצב. גדלתי בשכונה שרוב התושבים בה הם ניצולי שואה, והספר משחק על התפר הזה שבין שכול לשואה. אני זוכרת שהסתכלתי על אנשים שחיו וצחקו בעקבות הסיפור המזעזע שלהם, ולא הבנתי איך הם מסוגלים לחיות. מתוך התהייה נולד הספר".

     

    לפני כשנה, פורסם ספר הביכורים שלה, "כשיירגעו הרוחות", ועורר הדים בעיקר במגזר הדתי הלאומי. סטופל, בת לרב המתגוררת בפתח תקווה, כתבה באומץ ובכישרון על זהות יהודית, שכול ושואה, ושזרה אותם יחד ברומן שהוגדר על ידי מספר מבקרים כחדשני, בוגר ומפעים.

     

    בספרה השני, לוקחת אותנו סטופל אל המציאות שאחרי פינוי גוש קטיף. משפחת גאולי מאבדת את ביתה, האם שוקעת בדיכאון וכל אחד מבני המשפחה מנסה למצוא משמעות בכאוס. גיבורת הרומן, אילת, מחליטה לא לוותר ולהוציא את אמה מהמצב הקשה בו היא נמצאת. לשם כך היא נוקטת בצעדים דרסטיים, בעלי השלכות מרחיקות לכת.

     

    במקביל, מסופר לנו על ענבל ואדם, שהכירו במהלך שירותם הצבאי בפינוי המשפחות. אדם גם כן מנסה לעשות סדר בחייו, לאחר שהשתתפותו בפינוי לא מניחה לו, והוא נוסע לעבוד בצפון בחקלאות, בעוד ענבל חברתו נשארת מאחורה ואינה יודעת עוד את מקומה. הסיפור הפרטי של כל דמות נשזר בסיפור חברתי-לאומי רחב יותר, ומפגשים מקריים ביניהן יוצרים דרמה משפחתית וחברתית, מעוררת מחשבה.

     

    מהיכן נבע הצורך לעסוק בסוגיית ההתנתקות דווקא מתוך פריזמה משפחתית?

     

    "מאז הפינוי הנושא לא נרגע אצלי. כשהאחים שלי הלכו לשם, לא הפסקתי להקיא. הרגשתי שאני לא יכולה להכיל את הסיטואציה ושנחשפתי להרבה רוע. הרגשתי נבגדת מבחינת העם, ושאני חלק מהבגידה בארץ ובמולדת. זה היה תהליך של אילוץ, עשו אונס מגזרי - הכריחו מגזר שלם לעשות משהו שמנוגד לאמונות שלו. אבא שלי הוא רב שמחתן זוגות לא דתיים ומאוד ליברלי, ופשוט כעסתי בלי הבחנה כי הרגשתי נבגדת ברמה האישית. היום כבר יותר נרגעתי, כי אני מאמינה במה שאנחנו עושים, והעובדה שעשו דברים שלא נכונים בעיניי לא תיקח ממני את האמיתות שלי".

     

    עטיפת ספרה הראשון "כשירגעו הרוחות". נכתב בעקבות רצח של חברה  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת ספרה הראשון "כשירגעו הרוחות". נכתב בעקבות רצח של חברה

     

    "'ואדם אין' הוא ספר על נאמנות, אז זה ממש משיק. נאמנות היא בכל מקום, בין אם בהקשר הפוליטי והחברתי ובין אם בהקשר הבין-אישי. למשל באופן בו אילת, גיבורת הספר, בוחרת לפעול כדי להישאר נאמנה לעצמה אל מול הדיכאון של אמה, גם אם היא עושה דברים שעלולים לפגוע בה.

     

    אז הספר עוסק בנאמנות?

     

    "מצד אחד, זהו ספר על הפינוי אבל גם על נאמנות בין אדם לאדם, בין איש לאישה. ישנה הקבלה לסיפור אדם וחווה, שגם הוא למעשה סיפור של נאמנות. כשחווה נבראה יש במדרשים תיאור שמחה של אדם. היה חיבור מאוד גדול ביניהם ואחרי החטא הוא מתנער מהנאמנות. רק אז הם מגורשים מגן עדן. קודם היה הריחוק בזוגיות, ולאחר מכן הניתוק מאלוהים. במובנים האלו, הרגשתי שהספר מדבר על נאמנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיטואציות מגוונות".

     

    גושפנקה מהתנ"ך

    סטופל היא בעלת מבע חד, ומדברת כפי שהיא כותבת: ברהיטות, להט וענווה. ההקבלות והאלוזיות המקראיות שהזכירה, אכן מופיעות ברומן אך אינן בולטות מיד, והקוראים נדרשים לחזור שוב אל הטקסט על מנת להבין את הניואנסים הדקים הפזורים בו. השפה המקראית משולבת בשפה דיבורית יומיומית - וכך מתגבש טקסט ספרותי רב-שכבתי, הנע בקלות בין משלבים וסגנונות.

     

    מה שמתקיים כמעט כלאחר יד ברומן, מתברר בשיחה עם סטופל כדרך חיים של ממש. "אמא שלי היא מורה לתנ"ך," היא מבארת, "והשפה שלנו בבית רוויה בהקשרים מקראיים; לפעמים אמא שלנו אפילו כועסת עלינו במילים מהתנ"ך. לא הוספתי במכוון אלוזיה מקראית, אנו פשוט חשופים לטקסטים תנ"כיים מגיל מאוד צעיר, ותוך כדי שאנשים מדברים זה זורק אותי לקונוטציות מקראיות. התנ"ך הוא ספר מדהים ויצירה ספרותית שאין כדוגמתה, ולכן כשאני מעיינת בפירושים מהתנ"ך ומזהה הקשרים לספרות שכתבתי, אני מרגישה שקיבלתי מעין גושפנקה".

     

    את מרגישה שהספר החדש יותר בשל, שהתפתחת כסופרת?

     

    "כאמור, מגיל קטן אנו משתמשים בשפה, ואני מצאתי בה כלי להתבטאות. כתבתי לעיתון בית ספר, ודברים באורך ספר כתבתי לפני כן. בתחילת ספר הביכורים אמרתי לעצמי שהטקסט הזה מוכרח לצאת לאור, שצריך לעבור את המשוכה, וזה נדרש להתפתחות שלי כסופרת. אני לא אומרת שעכשיו הכתיבה יותר בשלה, אלא שהבחירה לכתוב את הספר בשני רבדים מבחינה טכנית, זה סוג של בשלות".

     

    על אף נימה אופטימית משהו העולה מהרומן, סטופל הצליחה לשמר את צלקת ההתנתקות כפצע שלעולם לא יגליד לחלוטין. לטענתה, מכיוון שאי אפשר לחזור אחורה, התמונה לא יכולה להיות שלמה. "אין פיוס ואופטימיות מוחלטת," היא מסבירה ומוסיפה כי "רציתי להציג את הסיפור מנקודה אישית ואנושית ולא פוליטית, ומזווית שונה ממה שראו בטלוויזיה - לפרוט את הנושא לפרוטות בצורה יותר דקה.

     

    "בלימודי התיאטרון שלי במכללה העלו מחזות קצרים שהתבססו על חוויות ילדות. זה היה שנה אחרי הפינוי והיו כמה קטעים שנגעו בפינוי, והמנחה כעסה כי מדובר בפוליטיקה. מבחינתי זאת חוויה רגשית שחוויתי, וגם בספר רציתי לגעת בפצע הפתוח, אבל להתמקד בתהליך הפרטי שכל אחד עובר. תמיד שעולה מדבר כלשהו ריח פוליטי, יש נטייה להסתכל עליו רק מנקודת המבט הפוליטית. קל לשכוח שמאחורי הפוליטי יש אנשים עם רגשות".

     

    הרב עם הגיטרה

    לא בכדי מזכירה סטופל את לימודי התיאטרון שלה. היא בעלת תואר ראשון ביהדות ותיאטרון, שחקנית ובימאית, שכתבה מופע עם שתי חברות ללימודים, ומפעילה תיאטרון בובות ייחודי בבתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. האינסטינקט הראשוני הוא לתמוה כיצד בחורה מבית דתי שאביה רבף מוצאת עצמה בעיסוק שנתפס כחילוני. אך כשסטופל נשאלת על כך, היא צוחקת בהבנה ומבהירה שגדלה בבית מאוד מילולי, בו יש שיח על כל נושא.

     

    "מצד אחד אנחנו ממש דוסים, ומצד שני יש המון פתיחות וקבלה," היא מספרת. "בנוגע ללימודי התיאטרון, אנשים הרימו גבה, אבל למעשה אמא שלי דחפה אותי לכיוון. לא כל אמא דתייה וגם לא פולנייה היתה מדרבנת את הבת שלה לעיסוק הזה, אבל ההורים שלי תמיד עמדו מאחוריי. זאת היתה תקופה מאד טובה אבל מורכבת. ביררתי את עצמי כל הזמן מבחינות רבות ופיתחתי את התפיסה הדתית שלי, מבלי שאבא יגיד לי דברי תורה באוזן.

     

    "בנוסף, בבית שלנו יש כל הזמן מוזיקה. לפני שאבי היה רב, הוא ניגן בהרבה כלים וגם אמא שלי ורוב האחים שלי. יש ערבי מוזיקה אצלנו כחלק מהשגרה: אבא עם הגיטרה, אמא עם החלילית והאחים עם האקורדיון. זה חלק אינטגראלי בסיסי במשפחה שפותח את הנפש, ומשמר סוג של יצירה".

     

    ובכל זאת, התמיהה לא מפתיעה. יש כאן עניין של תדמית.

     

    "כשחושבים על רב מדמיינים מישהו חמור סבר ולא מישהו ששר עם גיטרה, זה נכון. אבל אני לא חושבת שזה סותר - הדת היא הדבר הכי יצירתי ומעוררת השראה ויצירה; היא דוחקת באנשים ליצור. הרב קוק אומר שכמו שיש דברים שאסור להוציא לעולם, אדם שהוא יוצר יש לו חובה להוציא את היצירה שלו החוצה, שהוא חוטא לעצמו אם לא יעשה כן. לראות את התורה כמעכבת יצירה זאת פשוט טעות. הפעילות שלי עם תיאטרון הבובות, שעוסק בנושאים יהודיים אך לא בנימה מתריסה, מצליחה מאוד בבתי הספר.

     

    התיאטרון ככלי עוקף את השכל - הילדים מזדהים עם הדמות כי הדברים לא

    מצווים ומאיימים. פעם עשיתי הצגה בכיתה א', וילד אחד התעקש להבהיר שהא לא דתי ולשמוע שאין לי בעיה עם העניין, ורק אז הוא היה יכול לראות את ההצגה ללא תחושות מעורבות. כך שהתיאטרון עוקף את המגננות ומגיע ישר ללב".

     

    "ואדם אין" הוא במידה רבה סיפור דרמטי, שעקבות התיאטרון מופיעות בו למכביר. סטופל מספרת כי המחזות שכתבה והעלתה, מציגות תמיד דמויות שתקועות במקום מסוים (גיאוגרפי ונפשי) ומתוך כך נוצר סיפור מעניין. גם ברומן שלה היא מתארת מצב של תקיעות וצורך בשינוי ולטענתה, "אם אנשים לא תקועים והכל זורם, זה לא מעניין ואין עלילה. מוכרח להיות 'רצון ומעצור' - כמו בתיאטרון".

     

    בימים אלו היא עובדת בימים אלו על ספרה השלישי. "זאת הציפייה שלי מעצמי. אם לא אכתוב את הרעיון הוא ילך לאיבוד", היא מבהירה. "כשהוצאתי את הספר הראשון, ראיתי מישהו הולך ברחוב וקורא אותו. התלהבתי אבל הרגשתי גם פלישה. ההוצאה לאור מלווה בכפילות. אני מרגישה שיש המון ממני בספר, אבל מי שלא מכיר אותי לא יכול לדעת, אז אין בכך איום של ממש, כך שנשארות בעיקר סקרנות ותקווה. כאילו שלחתי את הילד שלי החוצה, שימצא לו חברים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שירה סטופל. "אם לא אכתוב את הרעיון הוא ילך לאיבוד"
    צילום: הלל לדרמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים