שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האח הגדול: האלבום החדש של נואל גלאגר

    מי חשוב יותר, זה שיוצר או זה שמבצע? האלבום החדש של נואל גלאגר גרם לשי להב להרהר בשאלת הרוקנ'רול הגדולה, ולהיזכר גם בתיסלם. ואיך האלבום? כמעט אואזיס

    הוויכוח הזה עשוי להישמע מיותר וטרחני לגמרי עבור מרבית האנשים, אבל חובבי מוזיקה אמיתיים רואים בו קונפליקט הרה גורל. ואני מדבר על סוגיית ה"מי יותר חשוב", בכל הנוגע לתפקידים השונים בלהקת רוק.

     

    הטורים האחרונים של שי להב ב-ynet:

     

    זה לא הולך להיות עוד דיון בנוגע למידת נחיצותו של הבסיסט. או בשאלה: "האם המתופף תמיד קוצר יותר זיונים". לא. הפעם נלך על ההארדקור האמיתי. סוגיית הסוגיות: מה קורה בלהקה הכוללת יוצר מרכזי אחד, שאינו הסולן, ולצידו סולן כריזמטי, שאינו יוצר. וליתר דיוק: מי מהשניים ראוי יותר להערכה?

    הקהל הרחב ו"הנבער", ישים תמיד את הפוקוס על הסולן, ובצדק. הוא עומד בפרונט (הוא גם בדרך כלל נראה הכי טוב,  אחרת מדובר בבעיית ליהוק חמורה), ולמי באמת אכפת מהקרדיטים של היוצרים. המצב הרי חמור עוד יותר בתחומי יצירה אחרים, כמו בטלוויזיה למשל. כולם מכירים את השחקנים בסדרה, אבל האם למישהו יש מושג מי התסריטאי, פרט לאימו וליורשי התמלוגים החוקיים שלו?

     

     

    בלהקה, לפחות, רואים את היוצר, גם אם הוא מתחבא מאחורי כתפיו הרחבות של הסולן. מה שמביא לתגובת הנגד הטיפוסית בקרב אניני וקובעי הטעם. זאת המתייחסת לסולן הבלתי יצירתי כסוג של בובה, שתפקידה המרכזי הוא לתווך בין ההמונים לבין הגאון האמיתי והחיוני של ההרכב, הלא הוא היוצר. וככל שאותו יוצר יהיה מכוער, עגמומי ומופנם יותר - הרי זה משובח.

     

    היי, עם כל הכבוד לרוג'ר דאלטרי למשל, מה היו "המי" בלי פיט טאונדסנד? ובעברית: דני בסן הוא באמת זמר על הכיפאק, אבל רבאק, הוא שר שירים שכתבו חברי תיסלם האחרים. וכן. אני מודע למבוכה המסויימת, שבעצם ההשוואה בין המי לתיסלם).

     

    למעשה, התוצאה המרכזית של התפיסה הזו, היא זלזול מתמשך בתפקיד הסולן. זה ש"רק שר". מדובר כמובן גם במשהו שהוא חלק מה-DNA של הרוקנרול. ההתנערות מזמרים ששרים "יפה" ו"מתוק", לטובת כאלה ששרים "אותנטי". שימת הדגש על הבעה ועל תוכן, במקום על צורה ותבנית. על הרקע הזה, היוצר - שכותב מתוך נשמתו - חשוב הרבה יותר מהסולן שרק מוציא את היצירה לפועל.

     

    רוצים דוגמאות? בבקשה 

    ומה אני מנסה בעצם להגיד בכל הסקירה המתישה הזו? שמדובר בבולשיט טהור ומוצק. מי יכול לקבוע היררכיה של כשרונות? מדוע יכולת כתיבה או הלחנה נתפסת כחשובה יותר מיכולת ביצוע? הרי כל היופי של להקה נעוץ בסינרגיה שבין חבריה (ואין כאן שום הבעת תמיכה בדיעה לפיה קבוצת האנשים המתקראת "סינרגיה" אכן עונה על ההגדרה "להקה").

     

    "המי" לא יכלו להיות אותה להקה מופלאה, בלי כישרון הביצוע האדיר של דאלטרי. ואן היילן, עם כל הכבוד לאחים אלכס ואדי ואן היילן, היו עוד הרכב הארד רוק אמריקני טיפוסי, בלי הכאריזמה של דיויד לי רות'. ותיסלם, אוקיי. הדוגמא הזו כבר מיצתה את עצמה.

     

    אולי תאמרו שהיוצר, בניגוד למבצע, הוא זה שברא את הכל. השיר לא יכול היה להתקיים, אלמלא נולד במוחו הקודח (והמיוסר, כמובן), ולכן הוא חשוב יותר. על כך אענה: אתם צודקים. כל הכבוד ליוצר. למעשה, בואו נמחא לו כף לשניה. אבל העניין הוא, שמה שחשוב באמת זו התוצאה הסופית, השיר המוגמר. ובמבחן הזה, למבצע יש משקל שהוא לפעמים גדול בהרבה מזה של היוצר.

     

    נואל וליאם גלאגר. כל אחד הכרחי (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    נואל וליאם גלאגר. כל אחד הכרחי(צילום: gettyimages)

     

    לפרטים, ניתן לפנות לאחים גלאגר (כאילו שהם יענו לכם. במקרה הטוב, הם יקיאו לכם על החולצה). אואזיס שלהם היתה דוגמה קיצונית לחיבור הזה שבין יוצר דומיננטי (נואל), וסולן כריזמטי שעשה הכל כדי להוכיח שהוא מתעב מוזיקה ועבודה קשה (ליאם). במונחי צדק, אין ספק שנואל זכאי לקרדיט גדול הרבה יותר. אבל מוזיקה היא לא דיון משפטי, תודה לאל. ובמבחן המוזיקלי - אואזיס לא יכלה להתקיים בלי הקול המתריס, המגניב והנוגע כל כך של ליאם.

     

    מי שעדיין זקוק להוכחה, בעניין הזה, ראוי לו שיאזין לאלבום הסולו החדש של נואל גלאגר, "High Flying Birds", אלבום שמספק לכל חובב אואזיס חווייה מבלבלת ביותר. מצד אחד, זה נשמע כמו עוד אלבום אורגני כמעט לגמרי של הלהקה - פרט אולי לעיסוק החדש בתכנים פוליטיים שמופיע ב-Soldier Boys And Jesus Freaks, ותודה לקינקס, הלהקה האהובה על ליאם. זה לא סתם עוד אלבום, זה אפילו אלבום מצויין.

     

    גלאגר הגדול - כרונולוגית, לא ערכית - מגיש כאן במינונים גבוהים את אותה תקרובת של חספוס ומלודיות כובשות, שהפכה את אואזיס לאגדה (שימו לב

    בעיקר ל-If I Had a Gun, המנון פוטנציאלי שנשמע כמעט כמו פארודיה על רכיבי הבסיס של להקת האם). ובכל זאת, משהו חסר. ממש ממש חסר. הידיים ידי אואזיס. אבל הקול - משנה הכל.

     

    דווקא בגלל שמדובר באחים, שנשמעים דומה - מה עוד שנואל כן שר לפעמים באואזיס - תחושת הכמעט המעצבנת רק מתגברת, ולכן מפריעה הרבה יותר, מאשר במקרה בו היוצר נשמע שונה לחלוטין מהמבצע (מישהו אמר יזהר אשדות? אופס).

     

    התוצאה היא אלבום שלא ברור מה הוא יותר: מעולה, או מתסכל. ליאם כבר הכריז שהוא מוכן לאחד את אואזיס ב-2015. אולי האלבום הראשון של אואזיס המחודשת יורכב מקאברים לשירי אלבום הסולו של נואל?

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נואל גליגר. High Flying Birds
    צילום: עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים