שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    השפה היא המוזיקה של הכותב - ספרים על הסכין
    "קריאה בספרים מסוימים היא מזיגת מים מבקבוק אל כוס שקופה: צליל מקורי שאחריו באו צלילים אחרים של סוגי שתייה". אודי שרבני על ספרים שהשפה נקראת מהם כמוזיקה

    קשה לדבר על שפה מוזיקלית כ"שפה", מבלי ליפול, כן, ל"שפה". או יותר נכון להפסיד לה. אבל אני מפסיד לה מדי יום. כמוני גם אתם. המלחמה בשפה אבודה מראש. ראוי אם כן, לדעת שבסופו של דבר תפסיד לה; עליך לצאת למלחמה נגד השפה בידיעה שתפסיד לה. זכור זאת. והנה, פרדוקס קטנטן; היציאה למלחמה בשפה היא כשאתם שניכם מחזיקים יד ביד. ביחד, אתה והיא. בסוף היא תבצע בכם אִיפּון, מהלך ג'ודו, אבל בכל זאת.

     

    ספרים על הסכין בערוץ הספרים :

     

    אודי שרבני. נלחם בשפה  (צילום: עמית ישראלי) (צילום: עמית ישראלי)
    אודי שרבני. נלחם בשפה (צילום: עמית ישראלי)

     

    ובכן, אם נוצר הרושם שאני מדבר על "שפה" כמשהו המקושר ל"סלנג", "סגנון דיבור", או סתם התבצרות עם רובה והמתנה לטעויות כאלה או אחרות (שהן לפעמים יצירה חדשה מתת המודע או במתכוון), אז לא. לא. השפה עליה אני מדבר היא המכלול, היא המהות, היא הטקסט. היא לא קשורה לעלילה.

     

    למעשה, אצל הכותבים שאזכיר במאמר זה, העלילה היא לא "הדבר", אבל השפה היא המוזיקה של הכותב. לכל דבר יש שפה משלו; גם לשפה יש שפה משלה. האמת? אני לא יכול להסביר את זה, אבל אולי אפשר להיעזר בזה: מפיק מוזיקלי לא מרוצה מנגינת הגיטריסט בשיר מסוים עליו הם עובדים. אומנם הכל יושב במקום, אבל לא במובן הרוחני של הדבר. ואז הוא מבקש מהגיטריסט לנגן בצבע סגול (נניח).

     

    נגינה סגולה

    ובכן, התפיסה של "סגול" היא כמובן אחרת אצל כל אחד מהם, אבל הבקשה מעידה על דבר אחד; משהו מופשט מחד, ומצד שני בלתי ניתן להתחמקות. לכאן או לכאן, תהיה זו נגינה ללא תווים, אלא נגינה סגולה. ומהי "נגינה סגולה"? שוב, היא טכנית מחד, ומצד שני היא כולה בטן; רגש, תחושה, האנשה של המצב הבלתי ניתן להיאנש. אונומטופיאה של המצב הסגולי.

     

    במאמר זה אבחר בכמה ספרים, אבל יהיה זה יותר נכון להגיד שבחרתי בכמה אנשים. למה? כי האנשים הללו הם "כה הם", שזה, כן-הם. הכתיבה שלהם היא החץ הנשלח מאישוניהם אל תפיסת המציאות, היא האין תזוזה שכולה גמישות מרחבית. היא הקריאה שלנו, שלכם, ביחד עם סגנונם. קפיצה עם שפתם מעל שלולית כאשר אנחנו מחזיקים בסגנון כתיבתם; בעודנו באוויר, רגע של מאיות השנייה, אנחנו מגורפים על ידי שפת אנשים אלה לבקתתם.

     

    והנה, בעודנו באוויר, ללא רגליים, אלא רק עם "הסגול", אנחנו מצורפים אליהם. ונוחתים. אחרת. כמעט בעל כורחנו. הם לא מפצירים בך לבוא איתם, הם לא מנגנים על מיתרים סכמתיים של עולם הספרות, אלא נותנים לך את הבחירה. ואם אתה שם, איתם? לא תוכל לסגת. נתחיל.

     

    "תקשורת", אנתולוגיה מכתביו של אדם ברוך

    ובכן, את כל הדברים שאני יודע, אתם כבר יודעים; אדם ברוך היה איש רנסנס אמיתי. הספר הזה, "תקשורת" הוא עץ עם עלים שמעולם לא נשרו וכנראה גם לא ינשרו; עם השנים, עם הכתיבה של ברוך, העלים הישנים נשארו לצד החדשים שצמחו ולא במקומם. כולם, יחדיו, רלוונטיים בני רלוונטיים. אולם התהליך שאותו עבר-העביר ברוך הוא בדיוק הפוך; מהרחב אל הצמצום המצומצם ביותר. מצומצמים בני מצומצמים. בסוף התהליך עמד טור אישי ("שישי") בו פסקה אחת היא עולם ומלואו. אבל שוב, את כל זה אתם כבר יודעים. אני רוצה לדבר על משהו טכני, על שימוש במירכאות: אדם ברוך ברא את המירכאות מחדש.

     

    אדם ברוך. המירכאות, לפני הכל (עטיפת הספר) ()
    אדם ברוך. המירכאות, לפני הכל (עטיפת הספר)

     

    תפקיד המירכאות אצל ברוך החזיק בתוכו את כל השימושים האפשריים להסתכלות על "הדבר", בכך למעשה נתן לך את האפשרות לבחור למה התכוון ובאותה מידה להשאיר זאת פתוח לכמה אפשרויות, קרי, איך שהדבר נאמר על ידו; איך שאומרים ברחוב; איך שהאובייקט עליו ברוך כתב התכוון להעביר; איך ברוך מנקד זאת; איך ששומעים; ציטוט; ציטוט דרך צד שלישי.

     

    ברוך, בכלי הזה, אחד מיני רבים שלו, לקח על עצמו את תורת הצמצום והעמיד אותה על דיוקה. מינימליזם יכול להיות דבר תוקע, סוגר שיח, קפוּץ תחת (זה קורה הרבה באמנות פלסטית; המינימליסטים כמו יודעים טוב ממך, בזים לך, וכו'), אבל זה של ברוך הפך להיות שפה ברוכית, מתנגנת. בתחילה כשישבת על הנדנדה היית זקוק לידיו הדוחפות שיתמרנו אותך, אבל אחרי זה הערים עליך. ואיך הערים? עזב אותך להתנדנד לבד, אבל לפי הקצב שלו. והנה, מחד אתה חופשי, אבל הקצב של ברוך הוא ה-בּיט שלך על ראיית הדברים. ברוך מנפה כמו קמח את כל המכלול ותוך כדי כך, יחסי האובייקט סובייקט שלו הם התאומים הסיאמיים הצמודים בעולם (ויש להם מירכאות במקום איברים משותפים).

     

    "מצבי רוח", מאת יואל הופמן

    יואל הופמן, כך אני מרגיש, מיד ייפול לנחלת הכלל. ובישראל, כשמשהו נופל לנחלת הכלל, הוא מנודה מאלה שאחזו בו בתחילה. רוצה לומר, הופמנים מביני עניין ירגישו נבגדים מכך שלקחו להם. אבל נעזוב את זה, זוהי טרמינולוגיה חברתית. ובכל זאת, למה הייתי זקוק לפתיחה הזו? בגלל שלא מובן איך הופמן מלכתחילה "שייך רק לקבוצת אנשים נאמנים".

     

    הוא אמור להיות בכל בית; הישראלי הכי ישראלי שיש, הגלותי הכי גלותי שיש, היהודי הכי יהודי שיש, המוזיקאי הכי מוזיקאי שיש. השפה של הופמן כמו שאומרים בתוכניות טלוויזיה מסוימות היא "לא נגענו". הופמן מביא את הדברים כמו שהם ובכך המושגים, השמות והביטויים, מתפרקים מתוכן, נוזלים; אין להם ברירה אחרת אלא להיברא מחדש. דמיינו ילד קטן שאומר משפט תמים המכנס בתוכו חזרה אחורה, אל - אין לי דרך אחרת להגדיר זאת מאשר - פגאניות של שפה.

     

    עטיפת ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". גם בבית שלכם?  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    עטיפת ספרו של יואל הופמן "מצבי רוח". גם בבית שלכם?

     

    אותו דבר אצל הופמן. גיבוריו של הופמן גם הם נוזלים. השמות שלהם נוזלים ובכך משמות הם הופכים לאונומטופיאה של אנשים; צליל שמם מייצר אותם, וההפך. אין לנו דרך אחרת מאשר לדמיין אותם על ידי צליל שמם, וההפך. כמו הלך הרוח הזני של הופמן בה הסתימוּת היא התרה או ניסיון להבקיע מעבר ללשון, הספרים של הופמן הם מקל עם קצה אחד, מלמדים על המגבלה של השפה ופותרים אותה. בנוסף לכך, המטא-טקסוטאלית (בעיקר בספר הזה, "מצבי רוח"), שואבת אותך אל ההופמניות ואין לך אלא ברירה לחשוב הופמנית, שגם ככה כבר נמזגת לתוכה עם הקריאה.

     

    "כרוניקות- חלק 1", מאת בוב דילן

    בוב דילן הוא לא סופר, בדיוק כמו ש"אין לו קול של זמר". שטויות. דילן הוא אולי הסופר הכי גדול של המוזיקאים, וההפך. אבל עומד גם בפני עצמו גם בלי קשר לאנאלוגיות הללו. דילן כתב אוטוביוגרפיה לא סכמתית; ללא עלילה ישרה. הוא לוקח על עצמו ("לקח על עצמו", לא יהיה נכון; זה הוא) מעין שילוב המתנגש עם עצמו; כתיבה אוטוביוגרפית פנטזיונרית.

     

    ספרו של דילן. אם לא היה קיים, היה צריך לכתוב את עצמו  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו של דילן. אם לא היה קיים, היה צריך לכתוב את עצמו
     

     

    השילוב הזה של אמת וזיכרון אישי עם האפשרות הכמעט אידיאולוגית ספרותית המרחפת מעל הספר מעלה בעצם את השאלה מה חשוב בספרות שכזו: מה או איך. בהתחלה אתה נסחב אחריו, מנסה להבין את צעדי רגליו, אבל אחרי זה עולה על הבּיט. שלו. ההליכה שלו כמו משוכלת רגליים. אתה עולה על קרון הרכבת (כמוהו), משאיר אותו פתוח, מקבל רוח לפנים, מצמצם עיניך ומביט בתמונות הנעות. אבל שוב, תמונות נעות אלה הם בעצם משפטים נעים. זיכרון צילומי של ריח? אפשר להגדיר זאת כך.

     

    דילן מעביר כאן רגעים מטאפיזיים, פסיכולוגיים, טקטיים, נפשיים, אבל פרוזאיים. מעמיס מטאפורות שאם נפרק אותן ונחתוך שורות נמצא כאן שיר דילני, שורות שרצות בין מעברי אקורדים של גיטרה. נכון, אם הוא לא היה קיים מישהו היה צריך להמציא אותו. רוצה לומר; אם דילן עצמו לא היה קיים, לא היה דילן שימציא אותו. כרוניקות של תולדה אינסופית מראש.

     

    "איש ישן", מאת ז'ורז' פּרק

    פּרק הוא אדירכל של מילים. ממש פיזית. אובססיבי בחתירתו הבלתי נלאית אחר המשהו האחר של הכתיבה. מה זה "משהו אחר"? אצלו זה אדריכלות השפה, כל ספר של פּרק עוסק בזה. הספר שלו "ההעלמות", הוא השכיח ביותר בשיחות קוקטייל שפּרק עולה בהן; ספר שלם ללא האות E, האות השכיחה ביותר בצרפתית. אבל אם אתם חושבים שאדריכלות השפה של פרק היא שטיק, או מעין משחק שהיום שגור במחוזותינו (בעיקר ברשתות החברתיות), טעיתם.

     

    ספרו של ז'ורז' פרק. כתיבה רוחנית  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו של ז'ורז' פרק. כתיבה רוחנית

     

    פּרק לא עושה את זה בגלל שהוא "אוֹבר-חוּכם". זאת אומרת, הוא כן לפעמים, אבל זוהי לא המהות הכתיבתית שלו; מעולם לא ישבתי בבית קפה כאשר מישהו אמר משפט ופּרק המשיך אותו עד אינסוף על מילים נרדפות, אבל ברור לי לחלוטין שפּרק היה סיזיפי במהותו בשביל להישאר שם, והכוונה ב"להישאר שם" היא שכתיבתו של פּרק לא מובנית רק על זה, אלא נמזגת במכלול הפּרקי, לא יכולה לחיות בלעדיו, וההפך. אגב, כל האנשים אותם אני מזכיר במאמר זה, כתיבתם רוחנית יותר ממה שאתם חושבים, גם אם זה לא נראה כך.

     

    דוגמה נוספת למלחמה של פּרק היא הגיית שמו של הגיבור בספרו "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה היער"; שם הגיבור אף פעם לא חוזר על עצמו ("קאראמאנליס", "קאראשמרץ", "קאראמשהו", ועוד). ההגייה משתנה, וכל פעם פרק כמו מזלזל בשם הגיבור, אבל בעצם מעלה כאן שאלות: האם זה באמת חשוב שנדע איך אומרים את שמו? מה זה משרת, ספרותית? האם תהליך "ההזדהות של הקורא", הוא בסך הכל מייק אפּ רגשי?

     

    אולי הפרספקטיבה של הכותב על הגיבור בעזרת שמו שמשתנה, היא שחשובה יותר? האם מצלול שמו של הגיבור ראוי יותר שיישמע אחרת בכל פעם בהתאם לסיטואציות המשתנות? שאלות מוזיקליות. בכל מקרה, ספריו של פרק כה גדולים מפּרק עצמו, שהם ז'ורז' פּרק ולא אף אחד אחר, אבל ספר אחד של פרק (אולי "הפחות מסובך" ביותר שלו) הוא הנבחר שלי. למה? הקריאה בו - והנה אני שוב חוטא במטאפורה; דבר כמעט ונוגד לרוח כתיבתם של האנשים שהזכרתי פה, אבל אין לי ברירה - היא מזיגת מים מבקבוק אל כוס שקופה עד סיום הספר; צליל מקורי שאחריו באו צלילים אחרים של סוגי שתייה (נניח משקאות מוגזים, וכו'). "איש ישן" כתוב בגוף שני נוכח: אתה. ומיהו "אתה" אם לא אנחנו, האני הקורא? שותה, נִשתה.

     

    "הספר אותו אתם קוראים עכשיו", מאת אתם

    אין לי אלא לבחור בספר החמישי. הספר החמישי אותו בחרתי בשבילכם

    היא הצורה בהם אתם תחפשו את המוזיקה של הכתיבה, של השפה. ספר זה יהיה כולו שלכם. אם לא עליתם על הבּיט, אתם לא קוראים את הספר הנכון. ספר זה יהיה מלבן ריק אותו אתם תמלאו. למה? כי אין לנו אלא ליפול לשפה ולטבוע. היא תנצח בסוף, תנו לי למנוע מכם את התסכול. תסכול הוא כתובות קעקע המבטלות טביעות אצבעות. אבל שם, במקלדת שלנו, נלחץ ממושכות על האות כ' סופית (ך) ונצמיד אותה אלינו כשנורקל. יש שינצלו מטביעה, אחרים סתם ילכו לשתות קפה.

      

    אודי שרבני הוא סופר ואמן ספוקן וורד. הוציא לאחרונה את הספר "למה אתה לא מחייך" בהוצאת מודן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת ספרו של אודי שרבני, "למה אתה לא מחייך"
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים