רדו מהפרק: הסדרות שחייבות להסתיים

"קרוב רחוק"

שיר הפתיחה של "קרוב רחוק" מלווה אותי שנים. זה לא שאני שולטת בזה. משהו בסדרה הזאת הזכיר, ועדיין מזכיר (בפרק ה-5435 בעונה ה- 24, והיד האוסטרלית עודנה נטויה) מוזיקה של מעליות בגורדי השחקים של הערים הגדולות בעולם. תודו שגם אתם נזכרים - ומזמזמים.

מוזיקת מעליות היא לא באמת נעימה. לא באמת מדליקה. אבל אתה צריך לעלות במעלית, כשהמוזיקה הזאת מלווה אותך. ככה זה היה ב-1998. חלקנו היינו עוד ילדים כשהיה רק ערוץ אחד בעולם, עם סרט ערבי ושקופית של נרות שבת. ואז, יד אלוקים נגעה בניינטיז, וערוץ 2 המסחרי הוקם. היום קוראים לו בשם הסקסי: "ערוץ 2 הישן".  

נעימת המעליות של "קרוב רחוק". זיכרון רחוק ומר מערוץ 2 הישן

בהתחלה, כזכור למיטיבי הזיכרון והשלט, הוא פעל רק בערב. ובדיוק כמו המעלית. היינו צריכים אותו, שיעלה את הציבור קומה אחת אל הקידמה. לפני ימי "האח הגדול" ו"דם אמיתי", צפינו באיכויות נדירות סטייל "העולם הערב" שהפכו לקאלט נצחי. אך לצדם, התנוססו מולנו, כל יום ב-19:30 בדיוק, שזופים ולא ממש פוטוגניים, אנשי המפרץ האוסטרלי של "סאמר ביי".

אלזה, פיפה, בובי ופרנק, היו כוכבי העונות הראשונות של "קרוב רחוק". דובר שם על משפחה אומנת. קרוואנים בין עצים. בחורים עבי כתפיים מחזיקים ביד גלשן לבן. כיום, מה שנשאר בזיכרון הוא בעיקר נעימת הפתיחה, עד שבמקרה אתה מוצא את עצמך מזפזפ ברגע של חולשה ורואה שעדיין משדרים את הדבר הזה, גם היום, בעידן האיום האיראני. את אותה אופרת סבון אוסטרלית עם עלילה שאינה נגמרת לעולם וגם אינה מגיעה לשום פואנטה משמעותית. ככה זה בחיים. יש דברים שנשארים ברקע. אבל אולי יש דברים שניתן לפנות מהרקע, ומהמעלית.

"קרוב רחוק". בחורים עם שיער זהוב וגלשן לבן

לפני תקופה לא ארוכה נפשתי בחו"ל, ופגשתי חבורה של אוסטרלים חביבים בעלי מבטא מתגלגל ובלורית זהובה. מכיוון שמעולם לא הייתי באוסטרליה, סיפרתי להם שהרבה ממה שצרוב לי מארץ האבוריג'ינים והקנגרו, היא הסדרה הבלתי נגמרת "קרוב רחוק".

האוסטרלים לא ידעו את נפשם מרוב צחוק. "את השיט הזה שידרו אצלכם? ועוד כל ערב?" הם השתנקו מולי בהנאה מושבעת, "השטות הזאת שצילמו ב'סאמר ביי'? זאת הסדרה האוסטרלית הכי גרועה אי פעם! איט סאקס!". תוך כדי ששאלתי אם המפרץ המדובר הוא אכן מקום אמיתי, הם עדכנו אותי שכן, אבל שזה לגמרי חור. משהו כמו נווה חמציצים עם חוף של אוקיינוס. לך תסביר לחבורת אוסטרלים שגדלו על לווייני כבלים מה זה בכלל נווה חמציצים. או מה זה בכלל ערוץ 2 הישן. (שרי שביט)

"משפחת סימפסון"

בפרק ה-11 בעונה הרביעית של סאות'פארק, השכילו היוצרים לעשות משהו חכם. בצעד כמעט מרעיש, החליטו טרי פרקר ומאט סטון להעלות את קני, קייל, סטן וקרטמן לכיתה ד', אחרי לא מעט שנים בכיתה ג'.

מגי סימפסון רוקדת לצלילי "אלחנדרו" של ליידי גאגא. 20 שנה בת שנה

צעד כמעט מרעיש אמרנו? הסיבה לכך פשוטה. הסדרה האם, זו שבזכותה עלתה סאות'פארק בכלל לשידור, "משפחת סימפסון", תקעה במשך 23 עונות ו-22 שנים את ליסה סימפסון בכתה ב', ואת בארט סימפסון אותה תקופת זמן בכתה ד'. זה מה שנקרא להישאר כיתה, ועוד לא דיברנו על מגי התינוקת.

אבל גם מעבר לכך, הדמויות הצהבהבות המדהימות במיל', הומר ומארג' כמו גם כל תושבי העיירה, תקועים במקומם כל כך הרבה זמן שזה נמאס. שום דבר דרמטי לא באמת משתנה בספרינגפילד, אפילו ראשו של מייסד העיר ג'בדאייה, חזר למקומו פרק אחד לאחר שנכרת.

זה היה נחמד ומשעשע אחרי עשר, 11, אולי 12 עונות, אבל אחרי 23 עונות של "דוֹ!!!", "דונאטס" ו"איי קראמבה", באמת שתחושת המיצוי גדולה ביותר והחוזים המוארכים פעם אחר פעם של הסימפסונים, באמת מיותרים. (עמית קוטלר)

"דקסטר"

רק לפני חמש שנים היה דקסטר מורגן הדמות המעניינת ביותר על המסך הקטן. לכאורה, הוא היה עוד גיבור קומיקס שחצה את הקווים לטלוויזיה או לקולנוע, כמו באטמן ואקסמן לפניו. אבל דקסטר היה שונה. הוא ניסה לבנות לנו פרופיל פסיכולוגי של גיבור-על נוקם, אם אחד כזה באמת היה קיים במציאות: רוצח סדרתי, אובססיבי, נטול כל אמפתיה. דקסטר הציב לנו מראה מול הפנים ושאל: איזה מין אנשים אנחנו, שמעריצים רוצחים?

"דקסטר". כבר לא מתעניינים ברוצח

ואז הוא מיצה את עצמו. הספיקו לנו שלוש-ארבע עונות כדי להכיר את דקסטר ואת עולמו, כדי לקבל תשובות לשאלות הגדולות שהסדרה העלתה, כדי לקבל את התמונה הגדולה. רק חבל שמאז אותו סיום יפה, הם צילמו עוד שתי עונות - וחתמו לשתיים נוספות.

אין ברירה אלא להודות שהרוצח האהוב ביותר בטלוויזיה פשוט הלך לאיבוד. הוא משוטט על המרקע ללא כיוון, בחיפוש אחר קווי עלילה מעניינים, ופרק אחר פרק הוא משעמם אותנו עוד יותר. אולי זה לא מקרי שדווקא בעונה הנוכחית דקסטר מתלבט אם לפנות לדת. בכל זאת, רק אלוהים יכול להציל את הסדרה הזאת עכשיו. (נתנאל שלומוביץ)

"דם אמיתי" 

הגעתי ל"דם אמיתי" עם תקוות גדולות, כי היוצר של סדרת הערפדים הוא אלן בול, שיצר קודם לכן את "עמוק באדמה" שריתקה אותי. מיד הבנתי שמדובר במשהו אחר לגמרי, והייתי בסדר עם זה, אפילו יותר מבסדר. כבר בפרק הראשון, הסדרה הבהירה שהיא נוטפת סקס ודם. סוקי האנושית הטלפתית (אנה פקווין) והערפד הג'נטלמן ביל (סטיבן מויר) עוד לא נכנסו למיטה בניו אורלינס מוכת העוני והוואיט-טראש, אבל התשוקה היתה שם.

גם דמויות המשנה וההסברים על איך הערפדים יצאו מארונות הקבורה אל לב החברה האנושית, עם האלגוריות המתבקשות על השונה, ישבו כמו שצריך. תפניות עלילתיות אמיצות כמו חיסול דמויות אהובות במפתיע בשילוב עשו לי את זה, פרק אחרי פרק. עד שבבת אחת, לקראת סוף העונה השנייה, הטראש המודע, אנשי הזאב, המכשפות, הפיות וכל שאר הקשקושים הפנטסטיים השתלטו על הסדרה כליל, וזרקו אותה לפח.

אני חובבת פנטזיה, במיוחד כשהיא מגיעה במנות ארוזות יפה - עיינו ערך אלכסנדר סקארסגרד. אבל ברגע שהתוכן הפך לרקע קלוש לאינספור בדיחות של הדמויות על עצמן, ברור שמשנה הצורה מסריח מהראש.

כל המבטאים הדרומיים שבעולם, והלחישות על הצטרפותו של כריס מלוני ("אוז", "CSI") לקאסט, לא יצליחו לתקן את מה שקרה לתוכן של "דם אמיתי", או לשנות את העובדה שהגיבורה שלה וחבריה הפכו לפארסה של עצמם. אין מה לעשות, סוקי חייבת למות. (לירון סיני)

"העשב של השכן"

העונה הראשונה היתה החומר הכי טוב זה זמן רב. אחרי תקופת יובש רצינית, הגיע חומר מרענן, שנון, מצחיק שעושה כיף לחצי שעה. "העשב של השכן" ובמיוחד ננסי (מארי לואיז פרקר) נכנסו ללב ולריאות.

"העשב של השכן". כבר לא פאן

גם העונה השנייה המשיכה במגמה, וכדברי המשוררת שנירר עשתה פאן, פאן, פאן. הצטרפותה של הרבנית יעל לסדרה הוכיחה שהחומר כל כך טוב, עד שהוא גורם לחזיונות על שחקנית ישראלית שדומה למיטל דוהן ומצליחה בהוליווד.

אבל אז, בדיוק כמו כל חומר שמשתמשים בו יותר מדי זמן, זה כבר לא עשה כלום. סמים קשים זה לא מגניב. ילדים שסוחרים בסמים זה לא מצחיק, שלא לדבר על מנוסה משפחתית, רציחות ושאר הסתבכויות מופרכות. הרגע הנכון ביותר לשרוף את החממה שהיתה פעם מלאה בחומר הזה, היה עם כניסתה של ננסי לכלא, אבל משום מה החליטו לנצל את הסדרה עד רמת הבדל. וחבל, בסוף זה שורף. אפשר להשאיר את זה דולק במאפרה. (ערן בר-און)

האמת? היתה בי תקווה. אמנם צ'רלי שין הפך למלך הבלתי מעורר של קומדיות המצבים בעשור האחרון, בדמותו הנצחית של צ'רלי הרפר, אבל הייתי בעד לתת הזדמנות לאשטון קוצ'ר: כוכב רכילות או לא, לפעמים אנחנו שוכחים שגם בעבר שלו כיכבה דמות מבריקה וקורעת אחת, בשם מייקל קלסו.

אשטון קוצ'ר ב"שני גברים וחצי". שום תחרות לשין

אבל כנראה שלחשוב שקוצ'ר יהווה איזושהי תחרות לשין, זה קצת כמו להאמין שהאלבום של מטאליקה ולו ריד יהיה טוב. בשורה התחתונה - אין סיכוי. ובאמת, עם הפרידה מצ'רלי והצטרפותו של קוצ'ר בדמותו של וולדן, הפכה "שני גברים וחצי" הענקית והקצבית לעייפה ומתישה.

לתסריטאים ולשחקנים לקח כמעט עשרה פרקים להתניע מחדש, כדי למחוק את דמותו של שין ולהתחיל בסיפורים חדשים. גם אז, עוד באמצע העונה, הבדיחות המצחיקות ביותר הן אלה הקשורות לצ'רלי הרפר המנוח. מובן עכשיו שאי אפשר בלעדיו ושהמסך היה צריך לרדת על כולם ברגע שהוחלט לפטר את שין.

"שני גברים וחצי" היתה תוכנית חתרנית, אותה הנהיגו תסריטאים, מפיקים ודמויות שלא פחדו מהבדיחות הכי גסות וטיפשיות על מין, אלכוהול, זונות ושאר פעילות חזירית בפריים-טיים של המסך הקטן. מעין "נשואים פלוס" של ימינו, עם אותה כריזמה ואומץ. היא היתה חלוצה. היום היא סתם משעממת. (אור ברנע)

"Glee"

אחרי עונה שנייה גרועה במיוחד, נשבעתי שיותר לא אבזבז דקה נוספת מחיי על עוד פרק של "גלי". מקומדיה מוזיקלית שובת לב על חבורת צעירים דחויים שהקימו מקהלת בית ספר וגילו בה את עצמם, הם הפכו לילדים מעצבנים שעסוקים במריבות מטופשות שאפילו לגיל ההתבגרות נראות פתטיות.

את העונה השלישית, ממנה שודרו כבר שבעה פרקים, לא טרחתי לראות, אבל בשבוע שעבר כן הזדמן לי לזפזפ לפרק של התוכנית, שעסק מסתבר בבחירות למועצת התלמידים. אחרי צפייה של 20 דקות פשוט עברתי ערוץ.

כרגיל, היו שם דמעות של קורט, תקיעות סכינים בגב מצד רייצ'ל, טמטום משווע של בריטני, יציאה נוספת מהארון, הפעם של סנטנה, הצפת רגשות האבהות של פאק תוך כדי עבודתו כמנקה בריכה סליזי במיוחד, ושטיקים מאוסים של סו סילבסטר - אולי הדמות הכי אוברייטד וחד ממדית על המסך.

ההידרדרות הבלתי נתפסת של הסדרה, שבתוך עונה אחת בלבד הפכה מהדובדבן הכי מדובר על המסך לבדיחה עצובה ונודניקית, עוד תילמד בספר דברי הימים של הטלוויזיה תחת הכותרת "כיצד להרוס הצלחה".

בינתיים, מנסים יוצרי הסדרה להחיותה מחדש עם ליהוקו של ריקי מרטין, סמל סקס נשכח שהלהיט האחרון שלו היה אי שם לפני עשור לתפקיד המורה לספרדית. ועל זה נאמר, בעל הבית השתגע סופית. או בשפתם, "La Vida Loca". (אבי שושן)