שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    השינוי יתחיל בתוכנו
    מצד אחד, החילונים מקטרים. מצד שני, מתייחסים בסלחנות לאלימות החרדית. ומה איתי? בחרתי לחיות בבית שמש, ולהוביל קבוצת נשים שיהיו שגרירות השינוי, מתוך החברה החרדית

    בית שמש, 18-22.12

    תמונות יומיומיות מבית שמש מופיעות על המרקע: שלט המבקש מנשים לעבור מדרכה, הילדה נעמה הבוכיה בדרך לבית הספר, תושב חרדי האומר בקור רוח שצריך לצאת נגד ילדות "לא צנועות" בנות 7, ועדת הכלכלה מסיירת בעיר ובוחנת את התפתחות הבנייה המסתמנת כ"בנייה לחרדים" בעיקר.

     

    תל אביב, 23.12

    אני משתתפת בכנס נגד הדרת נשים בסינמטק תל-אביב, שמה לב לעובדה שאני בין הדתיות היחידות שנמצאות בקהל וגם מקבלת תחושה שאני בין היחידות שחווה הדרת נשים באופן יומיומי ולא רק יושבת מול מסך הטלוויזיה ומתרגזת למראה הכתבות.

     

    עוד בערוץ הדעות :

    צניעות וצביעות. נתניהו ולבנת מתעלמים מהסכנה / מלי פולישוק-בלוך

    ילדים רכים נטולי חינוך / אמנון רבינוביץ'

     

    הרהורים

    אני מהרהרת בדואליות שבה התקשורת מתייחסת לציבור החרדי. מצד אחד: מגנה, תוקפת, מקטרת, שואלת וחוקרת. מצד שני: מתייחסת באיזושהי יראת כבוד ובהבנה שהציבור החרדי הוא ציבור מגובש, חזק מאוד מבחינה פוליטית, ציבור שהולך וגדל ושאי אפשר להתעלם ממנו. אותה יראת כבוד גם מאפשרת במשך שנים יחס סלחני לאלימות חרדית, היא לא מטופלת ולא מיוחסת לה חומרה כמו לאלימות מסוגים אחרים בחברה הישראלית (החל מאלימות במשפחה וכלה בתג מחיר).

     

    אני שואלת את עצמי: האם היחס הדואלי הזה הוא תוצר של האמונה שהחרדים הם הם המחזיקים בדת? רוב החוזרים בתשובה נשאבים לזרועות החברה החרדית, ושם לדעתם נמצאת האמת. אותה התחושה בדיוק, ששם נמצאת האמת, גורמת גם הציבור החילוני להדיר את הביקורת כלפי החרדים. 

     

    השרה לימור לבנת אמרה שלא תמחה כנגד הדרת נשים בתוך האוכלוסיה החרדית, ומעבר למילים, יש כאן אמירה שמנציחה את הציבור החרדי כציבור "אחר", ציבור "מודר", אמירה שמאבדת תקווה מכך שיום אחד הם כן יהיו חלק מכלל החברה הישראלית. אז יכול להיות שלא רע לנשים החרדיות עם ההדרה והישיבה מאחורה ועם כך שבעיתונים החרדיים מאוזכרות נשים רק באות הראשונה של שמן, ושבהזמנות לשמחות הן רשומות כ"רעייתו", כאישיות חסרת זהות. אבל מאוד יכול להיות שדווקא התהליך שבו הן הופכות למשכילות ולכוח כלכלי חזק, גורם לרבני הקהילות שלהן להדיר אותן עוד יותר, וגם גורם להן עצמן להאמין בכל לבן שהדרתן היא בעצם הידורן.

     

    בחרתי לא לברוח

    ואם נחזור לרגע לכנס נגד הדרת הנשים: בחרתי ללכת לשם כפי שבחרתי לחיות בבית שמש. בחרתי לחיות בתוך המקום של הכאב והקונפליקט. בחרתי לא לברוח ולהדיר מראש את החברה החרדית, בחרתי לחיות יחד איתם ולנסות ולחולל שינוי. כשמדברים על קבוצות דיאלוג בין-דתי, מתייחסים לסכסוך הערבי ישראלי. מיליוני שקלים מושקעים במציאת פתרונות לסכסוך ובניסיון להגיע להבנות. הסכסוך הפנימי שלנו, בתוך עצמנו, נותר הרחק מאחור.

     

    בחרתי להוביל קבוצת נשים הטרוגנית, שמורכבת מ-30 מנשות בית שמש, שעוסקת בדיאלוג ובנגיעה בעניינים שונים הקשורים לנשים: תעסוקתיים, בריאותיים, ענייני עובדות קבלן וענייני אלימות במשפחה. בחרתי להתקרב ולא להתרחק, כדי לשנות אולי משהו במערכת היחסים שבינינו כאן בתוך העיר. בחרתי לנסות ולמצוא כאן את האנשים חפצי החיים וחפצי השלום ויש כאן המונים כאלו בבית שמש. בחרתי להאמין שיום יבוא והם יהיו שגרירי השינוי, בתוך החברה החרדית, מתוכה.

      

    ואני מתבוננת על כל הכתבות מהשבוע האחרון, ושואלת את עצמי: "האם אני נאיבית חסרת תקנה?" ואני מקווה שלא. אני שמחה על צעדת ההזדהות ומקווה שה"רעש" מסביבנו גם יגרום לאנשים לבחור לגור כאן. גם אשמח אם תצטרפו אלינו בקרוב מאוד למחול רחוב ענקי של נשות בית שמש (ושל כל מי שרוצה), שיביא אמירה של מאות מהנשים בעיר שיש כאן גם חיים אחרים.

     

    מירי שלם, מנהלת מתנ"ס רמת בית שמש, רשת מרכזים קהילתיים בית שמש. מנהלת אורח חיים דתי. עדכונים בדף הפייסבוק שלה.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים