המיניות שלי נזילה. היא לא תלויה במין או מגדר

להיות לסבית מחוץ לארון זה בהרבה מובנים להשתייך לתת תרבות מסוימת, שבה הציפיות ממך כאישה שונות לגמרי, לא רק בתפקידים בזוגיות או במיטה, אלא גם בכל אספקט אחר. את לא מחויבת למודל כלשהו של נשיות, את יכולה לבחור.

עוד על דו מיניות בערוץ יחסים:

אני לא הומו מוחלט. יותר כמו ביסקסואל

לא התנדבתי לגלות לחברה שלי שאני ביסקסואל

מין זה שאינו אחד

אני מרגישה לא פעם שאני בהלם תרבות, וזה עוד מבלי לכלול את העובדה שהידיים שלי מחפשות ציצי בחיבוק בלילה, לא מבינות מה זה הפטמות הקטנות אלה לקישוט, ועדיין מופתעת מכל נשיקה עם זיפים.

בין שני העולמות

התגובות של הסביבה לא הופכות את זה לקל יותר. ביפוביה היא תופעה רחבה ונטולת קול. הביסקסואלים נחשבים ל"סטרייט אקטינג" (ארוניסטים למראה) בעיני הקהילה הגאה, וכהומואים או לסביות בעיניי מרבית האוכלוסייה. לא לכאן ולא לכאן, הביסקסואלים לא שייכים לאף עולם ב-100 אחוז, ואולי צריך להמציא תת תרבות מיוחדת רק עבורנו.

אחרי עשור מלא אהבה וחוויות נשיות למהדרין, התחלתי ללמוד תרבות חדשה, עם זיפים וכתפיים רחבות. מה שאומר, למשל, שאני פתאום מתלבטת אם לספר לבחור שלא רק ששיחקתי בקבוצה השנייה זמן רב, אלא שלמעשה הייתי עם יותר נשים ממנו. להיות בי בעולם החדש הזה, זה לצאת עליו בשצף-קצף על כל הערה שוביניסטית הומוריסטית, רק כי את באמת פוחדת שהוא רציני - הרי מה את מבינה בגברים כבר?

אנשים, זה כל הסיפור

יש השלכות ליציאה מהארון, גם בסיבוב שני. חברויות של שנים נכנסו לדום שתיקה צורם למדי. בלגן של שמועות הזויות, שקרים ועיוותים קשים על האמת. יש בזה משהו כל כך מפתיע, בייחוד כשזה בא מתוך הקהילה שנלחמת כל כך על חופש מיני ומגדרי. רציתי לצעוק 'היי, היי, תורידו את הידיים מהנשים שאהבתי ואני אוהב תמיד'. חלק מהלב שלי נשאר עם חלק מהן, חלקן חרוטות בתוכי. אני אוהבת אנשים. חכמים, מצחיקים, חמימים, מכילים ומבריקים. ככה, בסדר הזה. אם הם כאלה, הם יפים ומושכים בעיני, לא משנה לאיזה מגדר הם משתייכים.

ככה הבנתי עליי, שאצלי זה לא חשוב ואני בוחרת להזדהות כביסקסואלית-קווירית למהדרין, עובדה שאיתה אני משלימה ומאמצת בגאווה יותר ויותר. אני גאה להיות ביסקסואלית, רבותיי וגבירותיי, ולו כי זה פשוט קרה לי, באופן אישי, וזה מדהים אותי. זה לא שתמיד ידעתי. זה קרה פתאום. המיניות שלי, אישית, נזילה. היא תלויה בתחושה מול האדם שנמצא מולי, היא לא בהכרח קשורה למין או מגדר.

תקראו לזה איך שבא לכם, אבל אני אקרא לזה ביסקסואלית, ולו כי הכי קשה להיות כזו. סטרייטים רואים אותי כלסבית. לסביות מטילות ספק בלסביות שלי. ואוהו, כמה שאני לסבית כשאני מאוהבת באישה. כשבא לי. מעולם לא הייתי טובה בלכבד את הכללים והנורמות, אבל אחרי עשור שכלל המון נשים ומופעי דראג, אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתנהג כמו מי שמעולם לא עשתה משהו מאלה.

הצחוק טוב לבריאות. ענת אבישר ואמיר(צילום: שני רובין)

למען הסר ספק, ובשם העובדה שבמשך שנים הייתי קול לסבי מאוד ברור, הסיפור שלי הוא הסיפור האישי שלי. הוא אינו הסיפור של כל הלסביות. זה הסיפור של לא מעט בי, ו-'פאנ-סקסואלים' (שאינו מבדיל בין מין ומגדר) ו-'קוויר' (שאינו מוגדר כלל). אבל זה בוודאי לא אומר שיחסים לסביים הם רעים בעיניי. נהפוך הוא, אני עדיין אוהבת נשים, לא פחות משאהבתי קודם.

אני עדיין נמשכת, אני עדיין רוצה, רק שקרה לי אמיר. מאז אני בכיוון אחר, בתשוקה אחרת, שכמו שזה נראה, תמיד הייתה שם ולא שמתי לב. זה כמעט כמו לצאת בשאלה, אחרי שנים של חיים בקהילה סגורה, עם שפה אחרת, הבנה מסוג אחר ומנהגים אחרים לחלוטין. חלמתי לחיות את חיי עם אישה, להיות בתפקיד מיני ומגדרי ורסטילי בהרבה, להתמודד עם אתגרים אחרים ולהילחם כל חיי בלסבופוביה והומופוביה. החלק האחרון לעולם לא ישתנה – אני תמיד אלחם כנגד שנאה ובורות, לא משנה כלפי מי או מה היא מופנית, ובוודאי לא משנה מה מינו של בן או בת זוגי.

מחזות זמר, נצנצים וגיטרות

השיח הרגשי מצחיק אותי. אחרי שנים של שיחות כבדות מדי, אבל זה לא קשור ללסביות בהכרח, זה בעיקר קשור לאמיר, שהרעיון של שיחה רגשית גורם לו לפריחה אלרגית, והוא מעדיף למצוא את הדרך להצחיק את שנינו - העיקר לא להיכנס לשום דרמה. ואולי זה גם קשור לאותו איזון עדין בינינו שמאפשר לנו לבנות את הגשר בין העולמות, כל פעם מחדש. התשובה תמיד באמצע, בינינו. הוא רואה איתי 'מיוזיקלז' ואפילו מעמיד פנים שהוא מת על זה, ואני משתדלת לבחור כאלה שיש בהם איזה ריף גיטרה ולא רק נצנצים.

איזון, אבל כזה שלא משאיר אף חלק מאיתנו בחוץ, מוקצה מחמת לסביות יתר או גבריות אולטרה. קרבות - שיראה לבד, 'קיל ביל' אני אשמח לראות יחד, ולא משנה כמה קטשופ טרנטינו ימרח על התסריט הגאוני. אנחנו נפגשים על הגשר בין העולמות, ומדברים שפה פרטית לגמרי. על כל זה אני מוכנה לשלם את המחיר, פשוט כי יש כאן סיכוי אמיתי לאהבה (אם אמיר ישכיל לא לעצבן אותי).

כי גם מחיר אישי יש – ובמקרה הזה, יותר מדי רציונאליזציה והתחכמויות, והסתבכויות בקורים של הגדרות ומילים. מזל שאני מבינה שהוא אוהב אותי גם אם הוא ממש אידיוט באיך שהוא מביע את זה. אני רגילה ליכולת הבעה מסוג אחר. מעניין מתי הוא ילמד שזה לא רק נשי או לסבי להיות רומנטיקן סנטימנטאלי כמו החברה שלך, ושמותר לו, רחמנא לצלן, להיות קיטש לפעמים.

אבל זה המתחכם שאיתי, הסתער עליי בלוחמת גרילה רגשית עד שנכנעתי. וכן, איכשהו, לא היה כזה קשה להיכנע, פשוט צחקתי מספיק. בעצם, אולי זה ממשיך כי אין דבר כזה יותר מדי צחוק, בייחוד כשהעולם לגמרי לא מבין אותך, משום כיוון. משום מה, שם אנחנו דווקא מבינים אחד את השנייה הכי טוב. איפה שאף אחד אחר לא.

לייק לפייסבוק של ערוץ יחסים כבר עשיתם?

ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל.