שבע השנים הרעות

לאחרונה כמעט לא חולף יום שאינו מביא עמו התמוטטות של עמוד נוסף תחת מבנה השלום שהקמתו החלה באוסלו לפני יותר משבע שנים. שלום עושים עם אויב – כך אמרו אדריכלי אוסלו. התברר שמדובר באויב שאינו מעוניין בשלום, לפחות לא עימנו. אש"ף יהיה השותף שלנו במלחמה בטרור – כך אמרו יוזמי אוסלו. התברר שאש"ף הוא השותף של הטרור, אם לא מראשי יוזמיו.
"לא נעשה מירושלים ברלין", אמר שמעון פרס בכנסת ב-23.9.93. וזה בדיוק מה שעושה ממשלת ברק. "קווי 1967 הם גבולות אושוויץ", אמר בשעתו שר החוץ אבא אבן. "לעולם
לא נחזור לקווי 1967", אמרו כל מנהיגי השמאל, עד אהוד ברק ועד בכלל. היום מוכנה ממשלת ברק לחזור לקווי אושוויץ וטוענת שהם יחוללו את השלום המיוחל.
"הפיגועים הם תוצאה של פרישת ההתנחלויות ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה, שם יש חיכוך תמידי בין ישראלים ופלסטינים", אמר השר שלמה בן-עמי ב"קול ישראל" ב-31.12.00. איזה חיכוך בין מתנחלים ופלסטינים קיים בחדרה, במרכז תל אביב ובשכונת גילה?
"הטרור והאינתיפאדות הם תוצאה של הכיבוש ממלחמת 1967", אומר השמאל בישראל. איזה שטח היה "כבוש" בידינו משנת 1949 ועד 1967? מה היה הצידוק להתקפות הטרור נגדנו אז?
"נילחם בטרור כאילו אין מו"מ לשלום, וננהל מו"מ כאילו אין טרור", אמרו שרי השמאל. תגובת הפלסטינים – רק בכוח, רק בטרור נחזיר את מה שנלקח בכוח. התוצאה היא שישראל מנהלת מו"מ תחת אש, וכל הסלמה בטרור מולידה עוד ויתור ישראלי.
"זו הדרך ואין אחרת, אין אלטרנטיבה לדרך אוסלו", אומרים ראשי השמאל. במציאות, מצבנו הביטחוני לפני אוסלו היה טוב בהרבה, ומאז יש רק הידרדרות, עד כדי אסון.
"אנו מתקרבים לשלב שבו יתברר שלטרור אין עתיד וסופו לגווע", אמר שמעון פרס בכנסת ביום 11 באוקטובר 1993. שבע שנים לאחר מכן אמר אבי דיכטר, ראש השב"כ, בישיבת הקבינט המדיני כי לידנו צומחת מדינת טרור.
אין גבול לביטחון העצמי של ראשי השמאל בישראל. איש מהם לא מוכן להודות שאולי הסכמי אוסלו היו מחדל, או שהיו מספר טעויות באותם הסכמים; או שהיתה זו טעות להעניק רובים במתנה לרשות הפלסטינית. אם כך, אי אפשר לצפות שאהוד ברק ושריו יגיעו אי פעם להכרה שוויתורים לערפאת לא מקרבים את השלום אלא להפך.
אני מסרב להאמין ששרי הממשלה, עד האחרון בהם, מוכים בטמטום ובאטימות מוחין, המונעים מהם את היכולת להסיק מסקנות כל כך שקופות. ההסבר ההגיוני להתנהגותם התמוהה נעוץ בלי ספק בהכרה שהם כלואים בסמטה צרה, שאליה הוכנסו על ידי אדריכלי אוסלו ויורשיהם. אם יודו, ולו במקצת, במחדל הנורא של הסכמי אוסלו והדבקות האובססיבית בהמשכם, הם גוזרים על עצמם, על דרכם, על מפלגותיהם ועל ממשלתם גזר דין של איבוד לדעת וירידה מן הבמה הפוליטית. לכן הם מעדיפים להסתכן, לסכן את ביטחון אזרחי ישראל, להסתכן בהסכם החושף את המדינה לסכנות קיומיות, ורק לא להודות שטעו. למרבה הכאב והצער, דרך זאת הופכת אותם לשותפים של ממש בשפיכות הדמים המתרחשת כאן יום יום.


יוסי בן אהרון היה מנכ"ל לשכת ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר