שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ליהי חנוך בעירום מלא
    "ברדיו ידווחו על רעידת אדמה/ באזור המרכז-/ לב האדמה רועד, הקצב קרוע, הכול מקרטע". בואו לקרוא קטע מתוך ספרה החדש של ליהי חנוך "בעירום מלא", הכתוב כיומן מסע-שירי

     

    "בעירום מלא" מאת ליהי חנוך הוא יומן דוקומנטרי-שירי המסופר כמסע בזמן: סיפור על אהבה גדולה המגיעה אל המערכה האחרונה, ואל הפרידה הכפויה בסוף הדרך. סיפור על גלגולי הפנים והיפוכי התפקידים בדרכי החיים. מילדים להורים. מהורים לסבים. ושוב לילדים של ילדינו.

     

    "בעירום מלא". ספרה של ליהי חנוך  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "בעירום מלא". ספרה של ליהי חנוך

     

    ליהי חנוך היא תסריטאית, במאית ומשוררת. ספריה הקודמים: "סעיף צ'לו", "מתוך התנאים" ו"בגובה החיטה".  

      

    23 בינואר

    הזהב נושר משערותיי.

    אני שולחת יד ארוכה (כמו בציורים של אופק)

    אל הילדים.

    הם עפים על הסקייטבורד בשבילי הגן

    חולפים על פני כמו רוח.

     

    אני במורד ההר.

    ישבתי לנוח, הריאות חלשות.

    מה שניזוק לא ניתן לתיקון – אמר ד"ר שוורץ

    כשישבנו פנים מול פנים.

     

    חייכתי אליו.

    אספתי בזהירות את שאריות הרוח שלי

    מהשולחן

    והלכתי הביתה.

     

    כרגע אבא צלצל.

    אני רוצה ללכת לאמא, בקול חנוק מבכי

    וטירוף,

    תבואו הנה...

     

    אבא, אני מוכרחה להחזיק חזק,

    אתה רוח טורפת, פראית,

    סוחפת את האדמה על שורשיה

     

    אני לא זוכר כלום! איך אמא מתה?!!

    אתה קורע את הבוקר שלי

    בזעקות של חיה

    מטיח אותי אל הרצפה בלי רחמים

     

    אני מכסה את הבוקר שלי במלים

    להגנה.

    מרחק 8 ק"מ מכאן

    אבי נלחם עם המלאך.

    את הורגת אותי, ליהי ...

     

    ברדיו ידווחו על רעידת אדמה

    באזור המרכז –

    לב האדמה רועד, הקצב קרוע, הכול מקרטע,

     

    אני רותחת.

    המדחום מראה שלושים וחמש מעלות.

    בצהריים תהיה רעידה נוספת, יותר חזקה,

    הוא עדיין בוער.

     

    אמא מביטה בי, מונחת מצדו השמאלי

    של המחשב –

    אני רוקדת איתו, אמא, אני רוקדת,

    כל הלילה רקדתי עם הגבר שלך

    כוחותיי לא עומדים לי.

     

    קחי אותו אלייך, אמא,

    כבר הבור נפער פעמיים.

    קחי אותו את,

    ברכות, בתנועה של מלאכים.

    גם הרופא אמר, הוא חייב לנוח.

     

    מהחדר השני עולים ריחות

    קציצות קבב, ויסקי וסיגר.

    הוא קורא לי, הגבר שלי.

      

    9 בפברואר

    שבת. שש בבוקר.

    אני קמה לתוך

    החושך בעיניים חצי סגורות והולכת לארון למצוא

    פנים ללבוש. פני העירומות מעכירות את אור הבית ואת האור

    בחדר המדרגות. יש תינוקות חדשים בבית המשותף, ארבעה,

    ושלושה סייחים בתולים ושלוש נשים זקנות עם רגליים רטובות

    ממי אפסיים. דור הביניים נושא את הבניין על כתפיו.

    רק לפני שבועיים סיימו לחזק במלט וברזל את עמודי הבית למקרה

    של רעידת אדמה -

    את צריכה להיות אדמה חזקה, כולם אמרו לי.

    אתמול נפגשתי איתו בעיניים

    כחולות, בהירות עד כאב. ישבתי לידו זקופה, על הכורסא של אמא,

    עם פנים של סוסה בכורה.

    תגיד לי מה לעשות, אבא.

    והוא אמר:

    זאת המערכה האחרונה. צריך לפתוח את הדלתות, עוד רגע יעלה

    הסוף, תפתחי אותן לגמרי, לימין ולשמאל, היום היה הרבה קהל,

    וצריך להוריד את גלגלי הפילם מהמקרנה, להשכיב אותם בזהירות

    בתוך קופסות הפח בצבע כסף, תחזיקי חזק, הגלגלים גדולים,

    סרט ארוך זה היה,

    המערכה האחרונה התארכה ללא צורך (הוא נאנח בכבדות,

    כבר אחרי חצות -

    ככה, עם אצבעות פרושות, שלא יתפוררו לך בין הידיים, זה

    פילם ישן, משומש לעייפה, ואחרי שאטמת את הקופסה לגמרי

    בלי רסיס אחד של אור,

    תבדקי את השם על המדבקות. היו ארבע מערכות, כמו סתיו אביב

    וקיץ...

    הוא חייך כמו פעם,

    החורף קר בעצמות. מחר תלכי לדואר ותשלחי את זה בחזרה למפיץ

    המרכזי בתוך השק מהברזנט הלבן.

    אין מה לעשות, ליהי. הגיע הזמן.

     

    Fin

     

    שחור על מסך ריק

     

    אין אפשרות אחרת

     

    אין ברירה

     

    הרי ידעת מהתחלה. הרי ראית אותנו

    עירומים.

     

    פעם כתבת - הפראות שבכניעה.

    פעם כתבת - זה כואב. חיים עם זה.

    כתבת שאת פוסעת על האדמה כמו מנהג הגבר (לא ידעתי

    שקראת, ששמת לב)

    דברת בקול גדול, מול כולי עלמא

    כרתת ברית

    לא לסרב לשעת ערבית -

     

    אתמול, בדרך הביתה, אחי אמר לי, למה את מתבוססת שמה.

    בדיוק עברנו בכביש הראשי של בני ברק וגלגלתי בידיים

    את השם הקדוש.

    מה היה בחורף שעבר, אלהים, אני לא זוכרת -

    זמן אחד, זמן אחד לכול.

    תראה את האנשים הולכים ברחוב, לבושי שבת

    ותפילה ומותם הולך לצידם. כביש ראשי בלי רמזור, אור צהוב

    מיושן מהבהב חושך אור חושך אור

     

    11 בפברואר

    אחת בלילה. היא מתרחקת.

    עוד רגע תיעצר ליד בת השלוש עשרה ותעמוד שם ותהיה

    פחות ופחות נראית לעין -

    מה שהייתי לפני שהתפוררת לעפר.

      

    23 בפברואר

    כשאהובי חזר אתמול הביתה והתיישב לשולחן, הגוף החזק

    נאנח על הכיסא. אמא שלו נאנקה על פניו בלי קול.

    אני חזרתי מאבא שלי עם כתם דם כחול, ענק, על היד החרוכה,

    המגוידת. מה זה, אבא?

    דם קפוא. הוא ענה בשוויון נפש ונגס בשיניים שנותרו

    בסנדוויץ' (בשר עגל קר) ולעס שעה ארוכה. כל הגוף שלו לעס.

    אחר כך הוריד את העיניים למורד החולצה לראות מה התלכלך.

    העגבניות האדומות שכבו, יפהפיות, בצלחת הוורודה של אמא.

    אני הולך למות -

    הוא המשיך באותו טון של הדם הקפוא ולא היה מקום בכל הבית

    הגדול ההוא להסתתר.

     

    הילדים ראו הכול מבעד לזכוכית המטבח, הכול הם ראו.

    ושלחו ידיים זוהרות, חמות כמו השמש, ושפכו מים חיים ונהרו

    לתוך החדר לכסות על הדם.

    כך ידעו על הדם לפני שידעו ולא היה מקום בכל הבית הגדול ההוא

    להסתתר.

     

    היום פתיחת התערוכה של עפרה בניו יורק, ב Freight+Volume

    .west 24th st, ליד שוק הבשר הישן, חיים סוטין מעשן בפינת הרחוב.

    עשן עוטף את רגלי הלקוחות, מפשפשים באיברי החיה, מריחים

    את קרביה.

    כתמי דם קפוא, שמי חורף עבים ורוח קרה מההדסון.

    נערה מחיפה, עירומה עד לשד עצמותיה, תלויה על קיר,

    למכירה.

     

    "בעירום מלא", מאת ליהי חנוך. הוצאת ידיעות ספרים סדרת ליריקה, 176 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליהי חנוך. "זאת המערכה האחרונה"
    צילום: איתן ליפשיץ
    7 לילות
    מומלצים