שוב מגיעה לה שנה חדשה ושוב לא ברור לכבוד מה כל השמחה והצהלה הזו. אלפי השנים שחלפו עד עתה לא היו משהו, בלשון המעטה, גם במרחב הציבורי וגם במרחב האישי, אז למה שהשנה הזו תהיה שונה? לא למדנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה? רוב הסיכויים שיהיה עוד קצת נאחס. הנה, למשל ב-2012 נגמר לוח השנה של תרבות המאיה ויש הטוענים שזה יהיה הטריגר של האפוקליפסה, סוף העולם. אני חושב בכלל שהבחור שהיה אחראי במאיה על יצור לוחות השנה המכוערים עם הספירלה פשוט נכחד עם שאר האומה הזו רגע לפני שהדפיס את הדפים של 2012, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.

לבהות בכדור קריסטל שנופל בקצב ארבעה מטר לשעה(צילום: רויטרס)

אפוקליפסיה או לא, ערב ראש השנה החדשה בניו-יורק הוא בהחלט אחד האירועים שגורמים לי קצת להתבייש בעיר הזו. כבר עדיף רחוב אחוזה ביום העצמאות. לפחות יש על האש וגם מצב לראות את מרגול על במת יד-לבנים. אבל בשנה האזרחית החדשה החליט חצי גאון אחד שכל מה שיש לעשות במרכז העולם זה לעמוד בכיכר אחת באמצע העיר ולבהות בכדור קריסטל שנופל בקצב ארבעה מטר לשעה. אוסף הקריסטלים של סבתא שלי כבר יותר מרגש. יש לה שם פיל וג'ירפה. ברצינות נו, מר בלומברג, אתה לא יכול לארגן איזה במת נוער בפארק? רחוב אוכל באפר-ווסט? אבל למה באמת להתאמץ כל עוד יש אלפי משוגעים שאין להם בעיה עקרונית לעשות פיפי בבקבוק כשמיליון איש עומדים מסביבם באפס מעלות?

שש שנים אנחנו כאן ובחיים לא התקרבנו לרדיוס של עשר מייל מטיימס סקוור בערב השנה החדשה. זה דבר שלא עושים, כמו המצעד של מייסיס בת'נקס גיבינג, ביקור בפסל החירות או קניות בחנות של אפל. אבל מה עושים שבדיוק הגיעו חברים תיירים? "תקשיבו... וזה... ואין מצב... צריך לעמוד שם מאתמול בלילה... פיפי קקי אתם יודעים...". אבל לא משנה מה, עמוק בפנים ברור שעוד רגע תיגרר הישר ללב המאפליה, כי לך תשכנע ישראלים בניו-יורק בערב השנה החדשה שעדיף ללכת לפרוספקט פארק, לשתות שוקו חם ולראות זיקוקים. בטח. כמעט רציתי להביא לעצמי כאפה כשזה יצא לי מהפה.

אז התחלנו ללכת ולבהות בכל הסחלאע שיוצאים מהמאורות התת קרקעיות ונוזלים לכיוון טיימס סקוור, כשאת פרצופם מעטרות משקפיים מזעזעות בצורת 2012 ועוד מיני כימקלים זוהרים. התנועה נעה בשני כיוונים: נחיל אדם זורם לכיוון הכדור ואלפי מאוכזבים שזוחלים בחזרה למחילותיהם. השכל הישר אומר שלצד אחד הולכים הפרייארים, שלא קלטו עדיין שהם לא הראשונים שחשבו על ערב עם ג'סטין ביבר, והשאר חבר'ה שאיחרו באיזה 12 שעות למסיבה הכי לוהטת בעיר מפאת, הממ... חיים? והנה ההבנה שבמקום כדור בדולח גם אנחנו נאלץ להסתפק במכסימום כדור פלאפל. מישהו אמר זיקוקים ושוקו חם?

על הדשא בברוקלין הבטנו מעלה מעלה לעבר תקציב של ארבעה בתי ספר ציבוריים שהתפוצץ בשמים. האמריקאים תמיד מגזימים עם זיקוקים וכל העסק לקח משהו כמו חצי שעה, שהשאירה אותי עם הרבה זמן למחשבה, בעיקר על השנה המתקרבת. נויירז-רזולושיון או "החלטות השנה החדשה" כבר לא ממש רלוונטיות מבחינתי. הרי כמה שלא אקשקש, בחיים לא אגשים הבטחות כמו "ללכת יותר למכון כושר", "לשתות פחות אלכוהול" או "להפסיק לקרוא את הצהובונים המפגרים האלה בתור לקופה בטארגט".

ואז, עם הזיקוק ה-16, פתאום אני קולט ש-2012 לא הולכת להיות סתם עוד שנה ובפלאשבק מהיר לאחור והתבנוננות במה שהיה עד כה, לרגע 2012 מרגישה כמו השנה הכי חשובה שתהיה לי עד כה. קודם כל, אחרי שש שנים די מיותרות בחדר ההמתנה של החיים, אדע בחודשים הקרובים אם סוף סוף הגיע תורי, כי יש מצב שאוניברסיטה כלשהי ברחבי היבשת הזו תתגלה כחסרת אחריות מספיק ותקבל אותי ללימודי דוקטורט.

אבל הדבר העיקרי שעוד נמצא בגדר אגדה אורבנית בחדרי ביתנו הוא ההריון המבצבץ. כן כן, את החצי השני של 2012 אני אבלה כאבאל'ה טרי. אז מה הרזולושיון אמור להיות? "למרות שאני מתעצל לפעמים לנקות את החול של החתולה, אבטיח לנקות את הקקה של התינוק, גם אם בדיוק יש דיילי שואו?". איך בכלל מתמודדים עם שנה כזו ומי רושמים כאיש קשר למקרי חרום? האם גם בסוף השנה הזו אמצע עצמי מביט בשמיים אובד עצות? מה יקרה אם משהו לא ילך כשורה? ואז נגמרו הזיקוקים. האפי ניו ייר!