מאדאם סדאם בכנסת
כיצד נבדיל בין "הטובים" לבין "הרעים" כשהח"כית מיכאלי מאמצת את דפוסי הפעולה ועולם המושגים של שכנינו הערבים?
פעם גם היינו מתרעמים פה למראה מחבלי חמאס-ג'יהאד חנוטים בחליפות, שפיהם מפיק מרגליות באנגלית מצוחצחת באולפני טלוויזיה זרים, בעוד חבריהם טובחים בנו בחוצות העיר. "צבועים שכאלה", היינו ממלמלים במרמור, "הבגדים היפים הרי לא הופכים אותם לבני תרבות. החליפות מלונדון, אבל המנטליות עמוק בעזה".
עוד בערוץ הדעות :
לא עו"ד סתם קופירייטר / ערן אובסיוביץ
הפרדה בציונות הדתית. מה נהיה מאיתנו? / יוסי שלוסברג
בכלל, פעם היה קל להבדיל פה בין "הטובים", הלא הם היהודים ("עם הספר", "ערש התרבות", "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון") לבין הרעים, בני דודנו הערבים ("ברברים", "פרימיטיבים", "אלימים", "מבינים רק כוח"). ואין מקום שבו היו ההבדלים ברורים יותר וניכרים לעין מאשר בבית המחוקקים. בעוד "הם" התברכו בדיקטטורים מגוחכים עם שפמים מוזרים או שמלות ססגוניות, אצלנו פתרו בעיות בדיון תרבותי, פחות או יותר, מעל בימת הכנסת. "אצלם" דיברו הרובים והחרבות, בעוד פה רעמו המילים. אמנם שוק הדעות הפרלמנטרי שלנו דמה לעיתים לבזאר טורקי, אך עדיין ידענו היטב שאנחנו לא "הם".
ואז הגיעה אנסטסיה. חברת הכנסת מיכאלי פרצה לחיינו כרוח סערה, חמושה בחליפות מחויטות ומנטליות של מתאגרף רחוב, ואנחנו לא ידענו שעידן חדש בפתח. הח"כית הנמרצת אמנם הפגינה שקט מופתי ושלווה סטואית בנוכחותו של "הבוס הגדול" ליברמן, אך למראה חברי כנסת אחרים, מהזן הערבי בדרך כלל, צף והתפרץ מתוכה זעם קדוש מלווה במחוות אגרסיביות שלא היו מביישות את מייק טייסון בימיו היפים.
רמז לבאות קיבלנו כבר לפני כשנה וחצי, כשהחברה מיכאלי הסתערה על דוכן הכנסת בנחישות אופיינית בניסיון להוריד משם את הח"כית הנכבדה לא פחות, חנין זועבי. לפני שנים ארוכות, תגובה יהודית הולמת לדברי ההבל של הגויים הייתה באה בצורת חידודי לשון עוקצניים. ע"ע: אבא אבן. מישהו זוכר שפעם היה כאן דבר כזה? אלא שאנסטסיה "האיומה" מיכאלי לימדה אותנו שאין צורך להשחית מילים לריק, ולמה לדבר כשאפשר במכות?
עלוב, נחות ומביש
עכשיו נשבר פה שיא חדש. אנסטסיה, שכאמור ידועה בשתיקתה הכובשת אל מול ליברמן, נעלבה מהתואר "פאשיסטית" שהטיח בה חבר הכנסת ראלב מג'אדלה, החליטה שמדובר בעלבון על רקע נשי, והגיבה ב"אלגנטיות" באמצעות כוס מים שהושפרצה אחר כבוד בפניו של הח"כ הסורר.
מודה ומתוודה שאצלנו במשפחה אין זה נהוג להטיל נוזלים על קרוב או עמית רק בגלל מילותיו המעצבנות (והאמינו לי, היו כאלה), ובדרך כלל אינני נוהג להטיל דופי בנורמות התרבותיות של אחרים. עם זאת, אקט הטלת הכוס במשכן הדמוקרטיה הישראלית היה מעשה עלוב, נחות ומביש שלא ניתן לסבול. זו אינה דרכנו.
יתרה מזאת, היה זה אקט מבלבל עד מאוד. כיצד אנו אמורים להבדיל בין "הטובים" לבין "הרעים", בין "אנחנו" ו"הם", כאשר אנסטסיה שלנו, שמפגינה טעם משובח באופנה, נוהגת כמו, ויסלחו לי הפלסטינים, ערסית עצבנית מרמאללה? וכיצד אני אמור לדעת שהאיש הנבוך והרטוב, שמגיב להתקפה עליו במילים מתונות ומדודות, הוא הערבי פה, בעוד גברת פרחה-סטייל היא "אחת משלנו"? כולנו מכירים בחשיבותו של "דע את האויב", אבל מי פה מי לעזאזל?
הח"כית מיכאלי הוסיפה לבלבול לאחר מכן, כשהסבירה בכובד ראש שאינה מצטערת על התנהלותה, והכריזה שתתלונן נגד מג'אדלה "על אלימות מילולית שפגעה בכבודי, בכבוד משפחתי ובכבוד הכנסת". ואני בכלל חשבתי שאלימות על רקע חילול כבוד המשפחה היא עניין ששמור לפרברי ג'נין ואולי לשכונות מסוימות בלוד. מה קורה פה, למען השם? על מנת להחזיר את הסדר הטוב על כנו, אני קורא מפה לגברת מיכאלי לחדול לאלתר מלאמץ את הנורמות התרבותיות של שכנינו. השתדלי להתנהג קצת יותר כמו מאדאם, וקצת פחות כמו סדאם.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
