השליט שלא מרכין ראש בפני השליטים

עוד לא נדם הציוץ הראשון, וכבר מלאה הרשת - כיכר העיר העדכנית של הפוליטיקה הישראלית - באנשים שיש להם דעה ברורה על עתידו הפוליטי של נועם שליט. לצד המברכים-תומכים על החלטתו להתמודד לכנסת מטעם מפלגת העבודה, יש המוני מקטרגים שלא מסוגלים להבין כיצד הוא מעז: הרי הוא "חייב לנו". הרי הוא "אשם בשיחרור מחבלים". והוא גם "עושה ניצול ציני" של פרשת שביו של גלעד. ואין לו רקע מתאים, ולכן שיישב בבית, שישתוק, שיגיד תודה ושייעלם מן התודעה.

המערכת הפוליטית מתחממת, כותרות אחרונות:

• צבי רגב: שליט פוליטיקאי מזן אחר? רק הזמן יגיד"
• הולך לעבודה: נועם שליט ירוץ לכנסת
• יאיר לפיד בדרך לפוליטיקה: פורש מחדשות 2 
• השר איתן על לפיד: הליכוד עלול לאבד את השלטון
  

כך מאחלים לו כעת אנשים רבים, שאולי מבלי דעת הם השבויים האמיתיים של הפוליטיקה הישראלית - מקובעים בהלך מחשבה שמרני ומסוכן, מעדיפים את הישן והמסואב על פני כל אלטרנטיבה אחרת ומבכרים להרכין ראש בפני השליטים הקיימים רק מפני שהם קיימים.

לצורך הגילוי הנאות: מעולם לא הצבעתי עבור מפלגת העבודה בבחירות לכנסת. אינני מאמינה שנועם שליט, אם יעבור במסלול הפריימריז (והוא יעבור), יגרום לי לשנות את ההחלטה. אין לי כל עניין בו כמי שמייצג את הדרך הראויה בעיניי לפתק שלי ביום הבוחר, אבל יש לי עניין גדול ורצון גדול לראות אותו ועוד אנשים שכמותו הולכים בדרך החתחתים הזאת ויוצרים דור חדש של פוליטיקאים, ואולי אפילו מוחקים מעט מן האסוציאציות הלא נעימות, המזוהמות אפילו, שדבקו בעצם המילה "פוליטיקאי" בשנים האחרונות.

לא שתק, לא הרפה

במשך חמש שנים ניהל נועם שליט קמפיין ציבורי חובק-עולם לשחרור בנו מן השבי. אין לדעת מה היה עולה בגורלו של גלעד, אלמלא קיבלו האיש הזה ומשפחתו החלטה שלא לשתוק. באדיבות ובנחישות, ברוגע מעורר כבוד, בהתמדה עיקשת, התגלה האיש הזה כמי שמסוגל לא להרפות, לדפוק בנימוס על דלתות נעולות ולגרום להם להיפתח, לסחוף אחריו אלפי פעילים ומאות אלפי תומכים - ולהצליח.

בשנים הללו, הרחק מעיניה הבולשות של התקשורת, נועם שליט למד על בשרו מה טיבן של הבטחות של מנהיגים ועד כמה הם מסוגלים לזייף אמפתיה, איך מתנהלים במים סוערים ושורצי כרישים מבלי להירטב אפילו, ואיך שומרים על כבוד עצמי ודרך ארץ בפני אוהבים ושונאים כאחד. וכל זה פוסל אותו מלהיות מועמד ראוי לכנסת? להפך, רבותי המקטרגים, להפך.

במחשבה המקובעת והשמרנית, יש בדיוק שני מסלולים "נכונים" לכניסה לפוליטיקה: האחד, הצנחה מיידית מחפ"ק-קדמי כלשהו בטרם הועם זוהר הדרגות. השני - טיפוס איטי ומייגע מסניף המפלגה הנידח והשכוח, תוך כדי ליקוק מתמיד לעסקונה הקיימת, עד שסוף סוף מגיעים למשכן.

הפער בין השליחות למציאות

אם תתבוננו בגלריית הדמויות המאכלסת את הכנסת הקיימת, תגלו כמובן עוד דרך: לפעמים די למצוא חן בעיני שליט זמני כדי שזה ירומם אלמוני-למחצה וייעד אותו לגדולה. כזה היה בנימין נתניהו, לפני שזכה באהבתו של משה ארנס: מנהל שיווק של חברת רהיטים ואחיו של יוני נתניהו ז"ל. כאלה היו ח"כ אנסטסיה מיכאלי וח"כ אורלי לוי-אבקסיס ואחרים, ממפלגות שונות ובזמנים שונים: אף אחד מהם לא התנסה, טרם כניסתו לפוליטיקה, בהתמודדות בזירה ציבורית חצויה, סוערת וגורלית כמו זו שאליה נכנס נועם שליט בעל כורחו ביום בו נחטף בנו. להם מותר, ולנועם שליט לא?

והאם אסור לאיש הזה להמשיך ולנסות להשפיע, הפעם על גורלם של אזרחים אחרים שאינם בני ביתו? להפך, לגמרי להפך: נועם שליט הוא בן לדור שעדיין, מדי פעם, הוגה את המילה "שליחות" מבלי להסמיק ומתוך אמונה בקיומה של אחת כזו. אחרי שנות השבי של בנו הוא גם יודע כמה דברים חשובים על הפער בין השליחות לבין המציאות ועל הכוח והתבונה הנדרשים כדי לגשר בין מה שרצוי ומה שאפשרי. נותר לו עוד ללמוד כיצד לעשות את כל זה מבלי שידבק בו הרפש המרובב בערימות גדולות בציבוריות הישראלית.

לא אצביע עבורו, אבל הייתי שמחה לראות בכנסת הבאה עוד אנשים כמוהו - וכמספר הזה, כמובן, עוד נשים כמו אביבה שליט. כולנו ראויים ליותר אנשים כאלה ולפּחות עסקנים, מוצנחים וגנרלים בדימוס.