הליידי גאגא שבתוכי: לבוש מוחצן כדרך חיים

עוד בנושא דראג, לבוש ופטיש בערוץ יחסים:

לבוש פטישיסטי: ההומואים אהבו, הלסביות פחות

כשהוא מתחרמן על נעלי העקב שלך

מה גורם לגבר לעשות סקס עם מכונית?

לא סתם תחפושת: תרבות הדראג זה כבר טרנד

מפלצת מבפנים, דראג קווין נוצצת כלפי חוץ

אי שם בשנת 2006, בימי הדראג העליזים שלי, אחד הדברים הכי כיפים שחוויתי, היה ללבוש את דמות הבמה העתיקה שלי, ג'יימס בונדג'. 2006 הייתה עבורי שנה של מחקר על לבוש גדול מהחיים. מבחינה פיזית הרגשתי גדולה מדי בעיני עצמי, וכשהרגשתי כמו מפלצת מבפנים, הצורך להיות נוצצת כלפי חוץ עזר וחיזק וגרם לי להצליח לעמוד על הבמה ולהיות מהמם, לא משנה באיזה מגדר.

רוב האנשים מתחילים את המחקר לגבי עצמם מבפנים, להוציא שלב קצר בגיל ההתבגרות בו נוטים לבטא את הפרסונה דרך סממנים חיצוניים. אצלי השלב הזה מעולם לא נגמר באמת, ואני עדיין בוחנת את עצמי בתוך הבגדים החדשים שלי, במידה הזו שלא האמנתי שאי פעם אלבש, ובוחנת איך אני בתוך זה, מה זה עושה לי, לאיזו ענת בדיוק זה מתחבר.

כי אחד הדברים המדהימים בזהות ביסקסואלית מינית ונזילה, כשהיא באה גם עם זהות מגדרית גמישה למדי, זה שבעצם אתה חופשי לחלוטין לבדוק את כל הגבולות של התחושה שלך בתוך בגדים ובלעדיהם.

להיות טים ברטון

לא מזמן כתבתי כאן על התגובות למחוך פטישיסטי במקומות שונים, בתוך הקהילה הגאה ומחוצה לה, ונדהמתי למדי מההבדלים בין התרבויות השונות בקרב הומואים, סטרייטים ולסביות. אלו תת תרבויות עם חוקים משלהן, כל אחת ואחת מהן, ואני, איכשהו, תמיד בין העולמות.

לא הרגשתי בנוח באף מסיבה, גם לא בתוך הלבוש שהרגשתי שלא לגמרי מביע אותי. לאחרונה אני מחפשת יותר ויותר מה מביע את מה שאני רוצה להראות מעצמי החוצה. התחלתי ללכת לתצוגות אופנה קטנות ומחתרתיות, לחפש את ה'ליידי גאגא שבתוכי', את השואו שייתן הקצנה למה שאני מרגישה כל כך הרבה פעמים.

לאחרונה נתקלתי במעצבת, באחת המסיבות היותר פתוחות, 'קוויר פרנדליות' ו'פטישסטיות' שיש בתל אביב – ליין הספייס המצוין של דניאל הרץ. קוראים לה לולה, ויש לה רעיונות אחרים לגמרי על מה מחמיא ומה לא, על כמה צבע צריך לשפוך על העולם, ואת ההשראה שלה היא לוקחת מטים ברטון, באופן שמשאיר אותי לדמיין לאן כבר לובשים דבר כזה.

לולה היא אחד הקולות היותר מעניינים בסצנה ה'קווירית' וה'פטישיסטית', מבחינת טעם ולבוש, ויש משהו כמעט מכשף בלחשוב שהייתי נותנת לה בכיף לעצב לי משהו למצעד הגאווה, גם אם יהיה לי ממש חם לצעוד ככה. מחוך יכול להרגיש לא פעם כמו מגן או שריון טוב, כזה ששומר עליי במקום שכבות השומן הישנות, שלא מאפשר לעולם לראות אותי חשופה.

תמונה - מתוך תצוגת האופנה(צילום: אלון הדר)

למצוא את הסדר באי-סדר

בתקופה כזו, של בין העולמות, לפעמים צריך גם מקום להתחבא. אנשים כמוני לא נוטים להתחבא בבית או להיעלם. אנחנו לובשים את האני שלנו החוצה, כמגן של אמת, גם אם מוגזמת, לכל מה שקורה בפנים. כשבפנים הכל סוער, אין שום סיבה שהבחוץ שלי יראה מסודר וקוהרנטי. זה רק יעצים את הבלבול.

אם כבר בלבול, לפחות לא להסתתר מאחורי משהו שנראה נורמלי. אני לא מרגישה כמו כולם, אז מדוע שגם אראה ככה כשאני יוצאת לבלות? הבילויים שלי לאט-לאט מצטמצמים למקומות שמאפשרים לי להביע את עצמי בצורה שבה מתאים לי להביע את עצמי - באופן גדול מהחיים, מושקע ולא מחובר בהכרח לשום מגדר, מין, תפקיד חברתי או משהו מקובע מכל סוג שהוא.

אין הרבה מקומות בהם אני יכולה להרגיש בנוח, כך אני מגלה, עד שארגיש בנוח עם עצמי. אז בינתיים, מסיבות עם אנשים שכבר ראו הכל ולא שופטים אותך, זה מקום נוח בהחלט להתחיל בו, כשכל השאר נותר מבולגן ולא ברור.

לייק לפייסבוק של ערוץ יחסים כבר עשיתם?

• ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל.