שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכתבים על הסכין עם אלון חילו
    את הספר האחרון שלו "הכי רחוק שאפשר" כתב אלון חילו בעקבות חלופת מכתבים ארוכה עם הסופר אהרון מגד - מה שגרם לו לחזור לרומני מכתבים אהובים במיוחד שאינם דומים זה לזה
    לפני שלוש שנים, כשספרי הקודם "אחוזת דג'אני" יצא לאור, מיהרתי לשלוח אותו אל אחד הסופרים האהובים עליי ביותר, אהרון מגד, אבל במקום תודה קצרה ולבבית קיבלתי ממנו, למרבה הפתעתי, מכתב נזיפה ארוך ומנומק שהאשים אותי בפגיעה באתיקה הספרותית. המכתב, כיאה לשנות האלפיים, נשלח כצרופה באימייל, אבל מכל בחינה אחרת היה מכתב-מכתב, כמו בימים הישנים והטובים, עם שם הנמען בתחילתו ו"בהוקרה ובידידות" בסופו - רק בלי הבול.

     

     

    אלון חילו. התחיל לכתוב רומן בעקבות שיח-כתוב עם אהרון מגד ()
    אלון חילו. התחיל לכתוב רומן בעקבות שיח-כתוב עם אהרון מגד

     

    אחרי ההלם הראשוני החזרתי לו תשובה, גם היא ארוכה ומנומקת, גם היא בצרופה באימייל, וכך, במשך כמה שבועות טובים, מצאתי את עצמי מנהל חליפת מכתבים אינטלקטואלית עם אחד מבכירי סופרינו, כאילו טרם הומצאו הטלפון הקווי, הטלפון הסלולרי והמסרונים המיידיים.

     

    מכאן נבט במוחי הרעיון לכתוב את ספרי הבא כרומן המכתבים, סוגה שאמנם מבליחה פה ושם בספרות העברית ("שלך, סנדרו" של צבי ינאי ו"באהבה, נטליה" של רות אלמוג הן דוגמאות נהדרות מהשנים האחרונות), אבל לא ממש עשתה עלייה לארץ הקודש כמו ז'אנרים אחרים.

     

    הקסם העיקרי בעיניי ברומן מכתבים הוא שהדמויות הספרותיות הן גם דמויות כותבות, בדיוק כמוני, הסופר; ולכן כל השאלות שהן שואלות את עצמן על היחס בין החיים לכתיבה נכונות גם אליי. כשדמות ספרותית כותבת לדמות ספרותית אחרת שאין דבר כזה אלוהים, שאין מחבר-על לחיים האלה, אני כמובן מחייך מתחת לשפם, משום שאני המצאתי את שתיהן, אבל מיד אחר כך מטרידה אותי השאלה - מה זה אומר על חיי שלי? האם ניתן להקיש במין אקסטרפולציה שגם אני קיים אך ורק בזכות תודעתו של מישהו אחר?

     

    "אנשים עלובים". הספרות נמצאת בתוך הסיפור (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אנשים עלובים". הספרות נמצאת בתוך הסיפור(עטיפת הספר)

     

    חוויה מוזרה אחרת בכתיבת רומן מכתבים נוגעת לנוכחות אילמת אך מורגשת של הדמויות. אני, כסופר, קורא למשל את מכתבו של החייל נדב כדי לענות לו כדוד השטותניק שלו ב"הכי רחוק שאפשר". אבל יחד עם זוג עיניי השוזפות את הטקסט אני מרגיש ויודע שעוד מישהו קורא את המכתב יחד איתי - וזה כמובן הדוד מיכאל. מיכאל, שלא קיים באמת, שהוא רק דמות ספרותית, תודעתית, דמיונית, ובכל זאת - הוא נוכח, הוא מורגש, והוא (ולא אני) זה שיישב מיד אחר כך לכתוב את מכתב התשובה.

      

    "אנשים עלובים" מאת דוסטוייבסקי

    הרומן הראשון של הענק הספרותי פורסם בהיותו בן 25 בלבד, והוא בנוי במתכונת התכתבות בין מקאר דבושקין, פקיד מבוגר, מוזנח ומרושש, לבין קרובה רחוקה שלו, ורנקה בת ה-17, כשהעוקץ הוא שהשניים האלה גרים במרחק יריקה זה מזו: חדרו של דבושקין אפילו צופה אל חדרה על ורנקה, אך הוא מעדיף לשלוח לה מכתבי אהבה ארוכים ומפורטים ולחזר אחריה בגמלוניות, בעוד היא חושפת לפניו - שוב, בכתב - את הביוגרפיה האומללה שלה.

     

    התחכום ב"אנשים עלובים" הוא נוכחותו הכובשת של עולם הספרות בתוך הסיפור: מפארודיה על "האדרת" (מתברר שהפקיד מעתיק המכתבים שלנו הוא בן דמותו של גיבור סיפורו של גוגול, שאותו הוא קורא במהלך ההתכתבות עם ורנקה ומחווה עליו ביקורת לא אוהדת), ועד לשורת ריפרורים לפושקין, כך שהחיים מעתיקים את האמנות והאמנות מעתיקה את החיים - בלי אפשרות אמיתית להפריד ביניהם.

     

    "אבא ארך רגליים" מאת ג'יין וובסטר

    בתור ילד לא סבלתי את הספר הזה (אני זוכר את עצמי סוגר בזעם את הרדיו כשהוא שודר כתסכית בתוכנית "לבת ולבן ולכל המתעניין" ברשת א', אי שם בשנות השבעים) אבל כמבוגר התענגתי על שמחת החיים של האסופית ג'רושה (ג'ודי) אבוט, שנדיב אלמוני שולח אותה ללמוד בקולג' על חשבונו, בתנאי שתכתוב לו מדי חודש על חייה ובתנאי שלעולם לא ישיב לה על מכתביה.

     

    שמחת חיים של אסופית. "אבא ארך רגליים" (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    שמחת חיים של אסופית. "אבא ארך רגליים"

     

    היום אני מבין שחליפת המכתבים, או יותר נכון ההתכתבות החד-סטרית ב"אבא ארך רגליים", היא בעצם סובלימציה של משגל: יש בה אינטימיות והתערטלות רגשית מצד ג'ודי, ומצדו של הנדבן המסתורי - תוקפנות לצד התמסרות, התניית תנאים וניסיונות השתלטות לצד מחוות רומנטיות ותמיכה כספית; סוג של ריקוד וחיזור שנמשכים לאורך שלוש שנים תמימות, כאילו היו רומן וירטואלי בעידן האינטרנט, עד שהם מבשילים למפגש בחיים האמיתיים.

     

    "יחסים מסוכנים" מאת פייר שודרלו דה לאקלו

    אחד מעמודי התווך של הז'אנר הוא הרומן המפורסם והשערורייתי מהמאה ה-18, שמדגיש גם הוא את האופי המיני של רומן המכתבים, לא רק בגלל התכנים הבוטים שלו, אלא משום חווית ההצצה שהוא מספק לקורא.

     

    כמו הצצה אסורה לאקט מיני סוער (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    כמו הצצה אסורה לאקט מיני סוער

     

    במקום המספר הכל-יודע ברומן ה"רגיל", המספק לנו את האשליה כאילו המציאות מצייתת
    לכללי הפואטיקה, כאילו האירועים הכאוטיים סביבנו בנויים במתכונת של התחלה-אמצע-סוף, במקום זאת, בהיעדרו של המספר, אנו מתענגים ברומן המכתבים על עצם חוויית ההצצה לחייהם של אחרים ועל הקרב הפסיכולוגי המתחולל ביניהם - כמו בהצצה אסורה אל זוג באמצע אקט מיני סוער, אלא שבמקום איברים מוצנעים מתגלים לנו תככיהם המרושעים של ואלמון ושל מאדאם דה מרטיי.

     

    "מען לא ידוע" מאת קרסמן טיילור

    הספר הדק הזה נכתב על ידי טיילור האמריקנית ב-1938 כחליפת מכתבים בין שני חברים קרובים, מקס אייזנשטיין (היהודי, כמובן) המתגורר בסן פרנסיסקו ושותפו העסקי מרטין שולזה ששב לגור בגרמניה תחת שלטון הנאצים. החברות החמה ביניהם מתערערת לחלוטין במהלך קשר המכתבים, עם השתלטות הנאציזם על חיי היום יום של הגרמנים, כמו גם על נפשו של מר שולזה.

     

    הספר הזה ממחיש בצורה מצמררת את כוחה של המילה הכתובה. מתברר שבאמצעות מכתבים אפשר לא רק לחלוק חווייות, להתאהב, להתקוטט וקצת להתכסח, אלא גם להביא להיעלמותו ואולי אפילו למותו של הנמען, כפי שעושה מקס, ששולח לחברו-לשעבר מכתבים מפלילים ביודעו שהנאצים קוראים כל מילה, כנקמה על כך שמרטין הפקיר את אחותו לחסדי הגסטאפו.

     

    "קופסה שחורה"מאת עמוס עוז

    למרות העלילה המרתקת ורבת התהפוכות, קסמו הגדול של הספר הזה הוא בעיניי דווקא בעיצוב הלשוני של הדמויות - אחד ממוקדי ההשתעשעות העיקריים של סופר בכתיבת רומן אפיסטולרי. עמוס עוז מצליח לכתוב בגוף ראשון ובצורה מהימנה לחלוטין את התודעות השונות המתכתבות בספר - אילנה בשפתה הרגשנית, אלק בעברית הצבאית והתכליתית ומישל סומו המזרחי, בעברית הנשענת על תפיסה פרוורטית של היהדות.

     

    "קופסה שחורה" של עמוס עוז. הרבה שפות תחת עברית אחת  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "קופסה שחורה" של עמוס עוז. הרבה שפות תחת עברית אחת

     

    הרומן הזה לימד אותי שהעברית שלנו, המושמצת חדשות לבקרים על עוניה היחסי, היא שפה עשירה מאין כמוה, שיש בה אינספור תתי-שפות החוסות כולן תחת קורת גג אחת. מ"קופסה שחורה" למדתי גם שאף על פי שהשפה מזוהמת במגעו של הקולקטיב, עדיין לכל אדם קיימת טביעת האצבע העדינה שלו בבחירת המילים, התחביר ומקצב הכתיבה.

     

    ספרו האחרון של אלון חילו "הכי רחוק שאפשר " ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "הכי רחוק שאפשר". הרומן החדש של אלון חילו
    עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים