החרם שעשו עלי משפיע על הזוגיות שלי

לא כל הלסביות מתאהבות בגבר באמצע החיים. זה קרה רק לי. גם לא כל הלסביות היו קורבן לאלימות בתוך מערכת יחסים לסבית. גם זה קרה רק לי. לא כל הביסקסואליות והלסביות עברו פגיעה מינית, גם זה קרה רק לי. אבל זה הסיפור שלי, ובפוליטיקה הנוכחית, גם אם הוא אינו משקף את הרוב הכללי, הוא עדיין סיפור שחשוב לספר, כי הבחירות שאני עושה בבני זוג חוזרות תמיד, לאותה הטעות.

עוד על טראומות בערוץ יחסים:

יחסים אסורים: אמא שלי דפקה לי את החיים

בין הנאה לסבל: מיניות של קורבנות תקיפה

היא שמנה וחוששת שיעזוב, הוא מרגיש מרומה

תחום אפור: איך מגדירים הטרדה מינית?

לפרק את מעגל השנאה

זה לא פשוט להודות בפני עצמך שאת אולי יודעת לאהוב, אבל האיום הכי קטן, זקיק איום מן העבר, מחזיר אותך מיד אל כל הדפוסים הקשים איתם הגעת.

מומחים לחינוך כבר הבינו שילדים שעברו חרמות, נידוי ואלימות בגילאי בית הספר, יסבלו מנזק בלתי הפיך לביטחון העצמי שלהם בהמשך החיים.

אני דוגמה חיה ונושמת לעד כמה לפעמים זה נכון. חווית הדחייה שלקחתי משם, הלכה איתי שנים רבות וארוכות. כי מגיל שמונה, מהיום בו הבנתי שאני שמנה, אני מתנהלת בתוך סרט ש"לא אוהבים ולא יאהבו אותי לעולם".

הגוף במיינסטרים, הנשמה בשוליים

היום אני יותר מ-90 קילו פחות ממה שהייתי כשהתחלתי לכתוב בערוץ יחסים לראשונה. אני כבר לא נראית כמו משהו 'אקסטרימי'. היום נראית כמו משהו לגיטימי ל'מיינסטרים', ולמרות זאת אני עדיין מרימה את הידיים על הפנים במגננה, כי ה'מיינסטרים' הוא מקום שתמיד הקיא אותי החוצה כשמנה, כלסבית וכענת.

אבל הנה אני במערכת יחסים עם גבר, ואני לא שמנה בכלל. מידה 38 כבר הפכה לעובדת חיים, וענת, שהייתה פעם יותר דגלים ממילים, הולכת ומשתנה לכיוון פחות אלים ויותר תקשורתי. אני לא יודעת לדבר, למרות שאני מדברת נורא יפה. אני לא מדברת עליי אלא ב'אקסטרימית', אני זקוקה לשפה האלימה גם כשאין לזה יותר צידוק מעשי. מקורבן ברור עם הצדקה לזה, הפכתי לאדם שלא ברור למה ובמה הוא נלחם כל הזמן.

לפעמים אני רואה את עצמי נלחמת כנגד משהו חיובי. במקום לקחת מהאהבה שניתנת לי בחינם, אני בורחת. במקום להרפות - אני מסתגרת, עוטפת עצמי במגננות. יש בזה משהו כל כך עצוב, בזה שעכשיו, כשאני יכולה וכלום לא מפריע לי, אני עדיין לא מצליחה לנער את הפחד והחרדה, וליהנות באמת מזה שאוהבים אותי. ליהנות באמת ממה שהאדם האחר נותן לי. אני מבינה רק את החלקים שיש בהם מידה מסוימת של פגיעה, ומה שרך לגמרי גורם לי להירתע ולהיכבות.

גם ממשכנות ה'מיינסטרים', עודני זקוקה ל'אקסטרים'. אני לא מרגישה כלום ב'מיינסטרים', אני לא יודעת לחיות באופן שקט, נכון וברור כמו כולם. אני לא מבינה איך אנשים חיים ככה, בשקט הזה, כשאני זקוקה לרעש, לאקשן, למקום המעניין יותר. בין אם זה גבר או אישה, אני זקוקה לקצוות, ורק מחפשת לי שותף שחולק את אותו הצורך, ומוכן ללמוד להפוך את זה לבריא, עד כמה שניתן.

לא ברור לי אם מצאתי שותף כזה, ואני לא בטוחה בכלל עד כמה ניתן להשתקם ממעגל הרסני ואלים שאני תקועה בו כל חיי הבוגרים. אבל אני מדברת על זה כי אני בוודאי לא היחידה, וכי הסיפור שלי, קיצוני ככל שיהיה, אינו יחיד בעולם הזה.

לצערי המון נשים ואנשים תקועים במעגלים אלימים וחסרי בטחון עם עצמם ועם אחרים. אם אני לא אדבר על כמה כואב זה לא להיות מסוגלת ליהנות מאינטימיות, כי נפגעת עמוקות בתוך אינטימיות – אני אמשיך את השתיקה ואת הבושה.

כן, אני לא נהנית כי לקחו ממני את זה בכוח, וככה זה היה כל החיים שלי. אני בכלל לא בטוחה שאי פעם אדע לקבל אהבה נקייה ונטולת דרמות. הייתי שמחה לכתוב כאן משהו אופטימי לסיום, אבל האמת היא שאין לי מושג אם אי פעם אצליח.

לייק לפייסבוק של ערוץ יחסים כבר עשיתם?

• ענת אבישר היא ראש מערך קשרי חוץ באגודת ההומואים, הלסביות, הבי והטרנס בישראל.