שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חג למכחישי השואה מהשמאל הרדיקלי
    אין שום קווי דמיון בין מכונת ההשמדה הגרמנית לטרגדיה הלאומית הפלסטינית. זה לא מפריע לאינטלקטואלים משמאל לגמד את משמעויות השואה ולהשוות ל"עוולות הכיבוש"
    השבוע חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. לכאורה לנו, הישראלים, אין צורך ביום זיכרון נוסף. השואה נוכחת כאן בכל מקום, כל השנה. הנוער אמנם שולט פחות ופחות בחומר מפאת הקיצוץ המתמשך בשעות ההוראה, אך לא בכך יש לראות את לב הבעיה בהתמודדות הלאומית עם זכר השואה.

     

    עם בוא ימי הזיכרון, כמו שפעת עונתית, נמלאת העיתונות הישראלית גל עכור של מאמרי דעה מאת אינטלקטואלים ישראלים מכחישי שואה. לא, אין מדובר חלילה במי שמתכחשים להשמדת מיליונים. גם מכחישי שואה מדופלמים בעולם כבר מזמן שינו את הרטוריקה. מכחישן השואה המקומי יונק את השראתו מהשמאל הרדיקלי באקדמיות יוקרתיות בעולם. הוא עוסק בגימוד משמעויות השואה ובהקטנת משקלה הסגולי כאירוע מכונן שאין לו אח ורע בתולדות האנושות בכלל.

     

    עוד בערוץ הדעות  של ynet:

    דרוש שמאל חדש / זיו לנצ'נר

    זכותה של ר' לשתוק / כינרת ראשי

     

    בלהטוטי מילים הופך המכחישן את קורבן השואה לקלגס תוקפן שאותו צריך לרסן, להשתיק ולהטיף לו מוסר. לשם כך ישמש המונח "טראומת השואה" בהטיותיו השונות מכשיר להסברת התנהגותם החולנית של היהודים החיים היום בארץ. הם, שחוו את השואה על בשרם וצאצאיהם, מואשמים בסירוב להיגמל מאותה "פוסט טראומה" המביאה אותם לידי שיבוש דעת כללי.

     

    הביטויים שלו הם התפרצויות זעם בלתי נשלטות כלפי החלש. יהיה זה עולה חדש, פלסטיני או עובד זר. שימו לב: פשעי הנאצים עומדים בקנה אחד עם פשעי הישראליות. כמודל השראה מתוקן מובאות מדינות אירופה של היום, סמל למתינות וסבלנות, כאילו לא מדובר במי שחתומים על פסגת הברבריות האנושית עד לא כל כך מזמן. עם מספרים ועובדות אי אפשר לבלבל מכחישי שואה.

     

    גם אם ישראל היא מופת לסבלנות בתנאים שבהם היא מתקיימת, גם אם הסכסוך הלאומי שאליו נקלעה תבע פחות נפגעים מכל סכסוך דומה לו בעולם, הרי שלעולם תישלף הטענה כי ניצולי השואה מחויבים ממילא לסטנדרטים אנושיים "אחרים" שאין לדרוש מעוד אומה בעולם. כך יוצרים דמוניזציה מחודשת של הקורבנות וגם שוללים מהם פעם נוספת זכויות טבעיות להגדרה עצמית או לחיים ריבוניים בבטחה. בלא שפצצות וטילים יתפוצצו בכל פינת רחוב. בלי ששטף בלתי נשלט של המון זר יכחיד את הגדרתה הלאומית של המדינה.

     

    נימוק לתוקפנות הישראלית

    עבור מכחישי השואה, "טראומת השואה" אינה חוויה רגשית מעוררת חמלה העומדת בפני עצמה, אלא רק טיעון שבו הישראלים עושים שימוש כדי לתרץ את "הנרטיב" שלהם. מולו עומד ה"נרטיב הפלסטיני". גם הוא מייצג טראומה בדמות ה"נכבה" או בתרגום פשוט לעברית "שואה". אין שום קווי דמיון בין מכונת ההשמדה הגרמנית לטרגדיה הלאומית הפלסטינית אך ההקבלה המעוותת יותר מנרמזת כאשר ה"פראנויה הפוסט השואתית" מגוייסת כנימוק לתוקפנות הישראלית.

    האיומים הגלויים והמפורשים לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל, התגברות מקרי האנטישמיות בעולם ואידאולוגיות ההשמדה הנלמדות שוב, הפעם בבתי ספר שנמצאים כמה קילומטרים מכאן, אינם תרגום מציאותי חלילה של המצב, אלא רק שיקוף של אותה פראנויה.

     

    לטענתם, אילולא הייתה שואה, לא היתה קמה מדינת ישראל בלחץ ה"פראנויה" שבה הדביקו היהודים את אומות העולם. אלו נדחקו, בניגוד לרצונן, לאשר את לידתה של המדינה הצעירה בחטא, תוך הנצחת הסכסוך שאותו מסרבים הישראלים להביא לכדי סיום, כאמור בגלל אותה "פוסט טראומה". כך עובדת המכונה המשומנת של הכחשת השואה. כך מגמדים ומקטינים את השיח עליה. לא דיון בהשלכות הכלל אנושיות, כי אם טפטוף מתמיד של ההקשר המזרח תיכוני לשם העצמת פשעי הכיבוש והמיליטריזם.

     

    ישראל לא הוקמה בגלל השואה. למפעל הציוני יש תוקף מוסרי גם בלעדי השואה. המכחישים לעולם יוזילו וייגמדו את ההשלכות האוניברסליות שלה לכדי דיון מקומי צר, תוך השתלחות והתעמרות בניצולים כאחרונים ללמוד את ה"לקח". בעולם יש מי שקורא, מצטט ומזדרז לשלח הזמנה לכנס האקדמי הבא.

     

    זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא דומה לשום דבר. מאי, 1943
    צילום: יורגן שטרופ מאי 1943
    מומלצים