שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שוב משפילים את הרופאים
    מתייחסים אלינו כמו לעובדים במפעל לנקניקים. חיי אדם אי אפשר לתחום בזמן או להעריך בכסף, אי אפשר להתנתק ולזנוח, להחתים כרטיס וללכת. אנחנו נאבקים על עקרון הנתינה
    שמחה גדולה מילאה את הרחובות, אנשים רקדו וצהלו "סוף לאנרכיה בבתי החולים". הנה, סוף סוף, ממשלתנו הכניעה את הרופאים אוכלי החינם, חסרי המעש, הבטלנים, אלה שנולדו עם כפית זהב בפה, אין עוד יום עבודה קצר של 4 שעות שהיו רגילים לו, אין עוד קפיצות למקיאטו קצר באמצע היום, אין עוד סוף שבוע ארוך עם גשר ליום שני, אין עוד שינת צהריים.

     

    בבוקר ידווחו הרופאים באפליקציה על כניסה לבית החולים והיא, לפי מעקב לווייני, תדווח על המיקום, כדי שחס וחלילה לא יבריזו להפסקת צהריים בסטיקייה ויסתפקו בחדר האוכל של הבית חולים. יהיה קשה, אבל יתרגלו לחיים החדשים, שבהם הם יילכו הביתה בשעה ארבע אחר הצהריים. כן, תאמינו או לא, ארבע. ניסיתי להיות מצחיק קצת, אירוני בעל חוש הומור מפותח כחלק מתרפיית ההכתיבה, אבל כשלתי. אפילו אותי זה לא הצחיק. אפילו הקטע של האפליקציה שעוקבת אחרינו הוא אמיתי.

     

    עוד בערוץ הדעות  של ynet:

    חג למכחישי השואה מהשמאל הרדיקלי / זיו תדהר

    דרוש שמאל חדש / זיו לנצ'נר

     

    הכעס ומרמור השתלטו עלי שוב, אחרי שימי המאבק האומלל נשכחו, כי שוב הושפלנו. ברגע שחתמנו כרטיס נוכחות דרך האפליקציה "העוקבת" בטלפון, הרגשנו שאין שום משמעות למקצוע שבו אנו עוסקים שאין שום כבוד למטופלים, כאשר חיי המטופל ובריאותו תחומיים בזמן מ-8 עד 4, לא לפני ולא אחרי, ואם חס וחלילה חולה אחד יזדקק ליותר, נהיה חייבים למלא טופס מיוחד שיעבור אישור מנהל מחלקה והנהלת בית חולים כדי לקבל כסף על שעות נוספות, בדיוק כמו עובד במפעל נקניקים שנתקל בבעיה בפס הייצור של הנקניקיות.

     

    בארבע אי אפשר לזרוק את הסכין ולהפסיק ניתוח, אי אפשר להעביר בטלפתיה את המחשבות על טיפול למטפל אחר. אנחנו חיים את החולים, נושמים את מחלותיהם, היו רופאים שהדביקו את עצמם במחלות כדי לנסות טיפולים על עצמם, זכו על כך אפילו בפרס נובל ופרצו דרך. הרבה פעמים האסימון נופל לנו בבית, באוטו, במכון כושר ואז אנחנו רצים חזרה למחלקה ומתחילים לטפל ולהתייעץ ואף פעם לא חשבנו שצריך לשלם לנו על המחשבות שלנו ועל השעות שמשקיעים אחר כך בחולים, בקריאה, במחקר ובכתיבה כי היופי במקצוע הזה הוא הנתינה.

     

    עכשיו יקום החכם התורן וישאל מה עם הרופאים הבודדים שהולכים מוקדם לבתי החולים הפרטיים? אז הנה כמה דברים שכדאי שתדעו: בבתי החולים הפרטיים מנתחים ומטפלים באותם החולים שלא ניתן לקבוע להם תור מהיר בבתי חולים הציבוריים, כי אין מספיק כוח אדם ואין מספיק מיטות. גם שם מצילים חיים.

     

    הרבה אנשים טובים ציירו אותנו במהלך המאבק כרודפי בצע וכסף. אם זה נכון, אז כרטיס נוכחות הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, כי עכשיו נעבוד פחות ונקבל יותר, אבל אנחנו לא רצינו זאת. חיי אדם אי אפשר לתחום בזמן או להעריך בכסף, אי אפשר להתנתק ולזנוח, להחתים כרטיס וללכת. אנחנו נלחמים על טוהר המקצוע, על קדושת החיים של המטופלים, נלחמים על הנתינה שלא כרוכה בתשלום, על המחשבות שמשוחררות מחשבון הבנק ומהתלוש, נלחמים על הרצון שלנו להשאיר את המקצוע הזה בנוי על עקרון הנתינה, כי רק כך אפשר לבנות רפואה ציבורית. ברגע שנחשוב אחרת, נהרוס את המקצוע היפה הזה. 

     

    אם חיי האדם במדינת ישראל הם מוצר והחולה הוא לקוח, אז אולי באמת צריך להחתים כרטיס.

     

    ד"ר עסאם אכרם דאוד, רופא מתמחה בבית חולים בני ציון, חיפה

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רופאי בית החולים איכילוב. לא כולם חתמו
    צילום: בן קלמר
    מומלצים