שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    חברון, מאז ולתלמיד?
    האם סיור בעיר האבות על פי תוכנית משרד החינוך מספק לתלמידים תמונה חלקית, מוטה ובלתי מוסרית של המקום, ולכן חובה להתנגד, או שההתנגדות נגדה מעידה על בורות וחשש שתלמידים יפתחו יחס רגשי למקום?

    אמרנו "לא" למדיניות פסולה / איתי שניר

    השבוע נקטו כ-400 מורים צעד יוצא דופן, כשפנו במכתב פתוח לשר החינוך גדעון סער ובו הביעו התנגדות עמוקה לתוכניתו "נעלה לחברון" במתכונתה הנוכחית, ואף הצהירו על סירובם לקחת בה חלק אם יידרשו לעשות כן. לאור התגובות הרבות למהלך, יש טעם לנסות ולהסביר פעם נוספת את תוכנו ואת הכוונה החינוכית שמאחוריו.

     

    במסגרת תוכנית שיזם שר החינוך לפני כשנה, תלמידים מבקרים במערת המכפלה ובהתנחלות היהודית בחברון, במטרה לחזק את זיקתם אל המורשת ואל האחיזה היהודית במקום. ואולם, כפי שניתן ללמוד מן האופן שבו סוכל הניסיון של תיכון ליד"ה הירושלמי לקיים בחברון סיור מעמיק שיחשוף את התלמידים למלוא מורכבותה של המציאות הפוליטית, תוכניתו של שר החינוך נועדה לספק לתלמידים תמונה חלקית, מוטה ובלתי מוסרית של המציאות במקום.

     

    עוד בערוץ הדעות  של ynet:

    שאפו לפייגלין / אופיר יחזקאלי

    על השביתה הזו אנחנו נשלם ביוקר / שאול רוזנפלד

     

    על כן, אם חינוך פירושו הרחבת אופקים, מתן אפשרות לתלמידים לגבש דעות בכוחות עצמם ועידוד מחשבה ביקורתית, הרי שזו תוכנית אנטי-חינוכית בעליל. היא מהווה חצייה של קו אדום, והמורים החותמים מצהירים שהם אינם כלי שרת בידיה של מערכת החינוך כי אם אנשי חינוך אחראיים המחויבים בראש ובראשונה לתלמידיהם.

     

    שני צדדים לסיפור. השוק הסיטונאי בחברון  (צילום: AP) (צילום: AP)
    שני צדדים לסיפור. השוק הסיטונאי בחברון (צילום: AP)
     

    למען הסר ספק, איננו מתנגדים לעצם הגעתם של תלמידים לחברון. אני עצמי סיירתי מספר פעמים בעיר, עם מדריכים מארגונים שונים, והסיורים הותירו בי רושם עז. המציאות שמתגלה בהם היא כה מכוערת וכה מקוממת, עד שאינני יכול אלא לייחל לכך שכל תלמיד וכל אדם יחזו בה במו עיניהם. אלא שהתוכנית הנוכחית של שר החינוך, כפי שהוצהרה וכפי שהחלה להיות מיושמת בפועל, אינה מבקשת להראות לתלמידים את המציאות לאשורה. היא מבקשת להראות רק חלק קטן ממנה, כפי שמשתקף מבעד לעיניהם של מתנחלי חברון. פירוש הדבר הוא שחלק חשוב מהמציאות כלל לא נכנס לתוכנית, והוא - העוולות שגורמת ההתנחלות היהודית בחברון ל-170 אלף תושביה הפלסטינים של העיר, הסובלים מדי יום ביומו מהאלימות המופעלת על ידי המתנחלים ובשמם. 

     

    כיוון שכך, ברור שאיננו מבקשים להכניס פוליטיקה לתוכנית פדגוגית תמימה ו"א-פוליטית". אנחנו גם לא מבקשים להוציא את הפוליטיקה מתוכניות הלימודים. בית הספר המודרני הוא תמיד כבר מקום פוליטי, והוא לא יכול להיות אחר.

     

    אנו נוקטים, אפוא, מהלך פוליטי חינוכי כנגד מהלך פוליטי בלתי חינוכי. אין הכוונה להמיר נקודת מבט חלקית אחת באחרת, להמיר "נרטיב" חד-ממדי אחד במשנהו, אלא לדרוש שהמציאות בחברון תוצג לתלמידים במלואה, ללא כחל ושרק, על מנת שיוכלו לגבש דעה עצמאית ומושכלת. האם הנוכחות היהודית בחברון מצדיקה עוולות אלה? האם אין פתרון שישמר את הזיקה היהודית לחברון מבלי לגרום סבל לאחרים? אין אלה שאלות פשוטות, והניסיון להכתיב לתלמידים תשובות אינו ראוי.

     

    לעומת החד-ממדיות של התוכנית, החתימה על המכתב היא מעשה חינוכי הן במטרתו והן בתוכנו: זה צעד פוליטי שכרוך בסיכון אישי ומקצועי, המהווה לפיכך גם דוגמה אישית חשובה של המורים לתלמידיהם, דוגמה לפעולה אזרחית שמעזה לומר "לא!" למדיניות פסולה, והנאבקת על עקרונות תוך נכונות לשלם עליהם מחיר. לימוד ההיסטוריה והמורשת היהודית הוא חשוב, ובעל ערך חינוכי רב. אלא ששר החינוך חושב כפי הנראה רעות על מורשת זו, אם הוא סבור שאין היא עולה בקנה אחד עם פתיחות, ביקורתיות ורגישות כלפי סבלם של אחרים.

     

    איתי שניר, מורה לפילוסופיה בתיכון "אלון" רמת השרון ודוקטורנט בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

     

    מכתב המורים - אקט דמגוגי / זיו תדהר

    הדרישה לשנע מחנכים בעלי שיעור קומה למערכת החינוך לפני שתידרדר לתהומות, קיבלה השבוע תוקף מחודש. במכתב שנמענו הוא שר החינוך גדעון סער, הביעו כמה מאות מורים בישראל סירוב לצאת עם תלמידיהם לסיורים בעיר האבות חברון כחלק מתוכנית להכרת אתרי מורשת.

     

    נניח לאקט הדמגוגי ועתיר יחסי הציבור של הגדרת העניין "סירוב", משל היה זה סירוב פקודה בלתי חוקית בעליל. הסיורים הוגדרו בכלל סיורי רשות, כפי שקבע משרד החינוך עצמו. לכל הפחות ראוי היה לשאול לדעתם של ההורים בעניין. מה שמדאיג באמת הוא הטיעונים המביכים שהביעו חותמי המכתב כפי שהדברים התפרסמו בכלי התקשורת השבוע.

     

    מורה אחד טען שלא מלמדים את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני המשתקף בחברון ומתרכזים רק בהקשר היהודי כאמירה ציונית. אחרת טענה שהסיורים מחזקים את הזיקה היהודית דווקא לחברון שהאבות בכלל לא חיו בה, אלא רק נקברו והיום היא מהווה בכלל סמל לקיצוניות. נדמה כי משרד החינוך התבלבל וחשב בתמימותו כי הנוער מאבד את ערכיו, אך האמת היא כי מי שזקוקים נואשות לסדרת חינוך דחופה הם דווקא חלק מהמורים שלבורות ולרדידות האינטלקטואלית שלהם אנחנו מפקירים את ילדינו. נכון, מדובר רק בחלק הזוי וקטן של כמה מאות מורים.

     

    ביקור במערת המכפלה. פרק בהיסטוריה היהודית   (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    ביקור במערת המכפלה. פרק בהיסטוריה היהודית (צילום: גיל יוחנן)

     

    אם סיור מורשת הוא כלי שרת בידי אידיאולוגיה פוליטית, כפי שניסחו זאת חותמי המכתב, אזי גם ביקור בירושלים הוא סיור תעמולה ימני קיצוני. "ההתנחלות" היהודית בחלק משכונותיה ממילא שנויה במחלוקת, שלא לדבר על ההכרה החלקית בעיר כבירת ישראל. כל ביקור של תלמידים בבירה רק מחזק את הריבונות היהודית בה, יוצר הזדהות רגשית ומעצב תינוקות שנשבו "כחומר גלם תוך צבירה של הון פוליטי", כפי שהגדיר זאת אחד החותמים על המכתב. זאת בניגוד גמור לרמת אביב למשל, שעל היותה מופת של חיים ציוניים תוססים ושופעי חנויות בוטיק, מספרות צמרת ובתי קפה ארומתיים, יש קרוב לוודאי קונצנזוס חינוכי מקיר לקיר בקרב חותמי המכתב.

     

    אגב, במוסדות החינוך שבהם מלמדים החותמים לא מנחילים לתלמידים שאדמת שייח מוניס נלקחה מיושביה החוקיים בדורסנות אלימה בעודם מבקשים שלום, דו-קיום ואחווה. הנה לכם עילה למכתב הסרבנות הפסידו-חינוכי הבא.

     

    אם ישמעו תלמידי ישראל פרק בעברה היהודי של חברון הם עוד עשויים להתעניין, רחמנא ליצלן, בעבר משפחתם ומורשתם הלאומית והתרבותית. ומה יגלו אז? שיהודים חיו בחברון מאז ומעולם ושטבח יהודים בעיר אירע בתרפ"ט הרבה לפני שחותמי המכתב למדו לדקלם סיסמאות כיבוש? ואולי יגלו התלמידים שערש התרבות היהודית הוא בכלל ביהודה ושומרון ולא בקניון הזהב. ומה יקרה אם יפגשו התלמידים באנשים שחושבים אחרת ממוריהם? חמור מכך, האם ייתכן כי נפשם הרכה והלא מגובשת של התלמידים תיטרף ותפתח יחס רגשי לנופי ארץ התנ"ך? האם יהפכו בכך צרי מוחין שאינם יכולים להכיל מורכבות ולפיה חברון, בעלת המורשת היהודית העתיקה, תיוותר בריבונות פלסטינית מתוקף הסכמים חוקיים שיש לכבדם?

     

    במהלך הסיור בחברון או לאחריו ייאלצו חותמי המכתב לשוחח עם תלמידיהם, לאפשר להם להתבטא, להביע רגשות ולשאול שאלות. דרישה מעט מוגזמת ממי שרואים עצמם קומיסרים של הישראליות הטובה, הידע האנושי והמוסר בכלל.

     

    את התלמידים יש לשלוח לחברון עיר האבות השנויה במחלוקת פוליטית כשם שיש לשלוח אותם לבקר בכפרים השנויים במחלוקת של הבדואים בנגב ולכפר שלם בתל-אביב. הם יכירו שם אנשים שעליהם שמעו עד כה רק בטלוויזיה, הם ידברו אליהם ואיתם, ואמנם יפתחו גם יחס רגשי, כי זו מהותו של חינוך. את המסקנות המגוונות והשונות כמו גם את הלבטים יוכלו ללבן אחר כך בכיתה בהכוונת המורים. לא עם המבוהלים שחתמו על המכתב, אלא עם כל היתר שעוסקים באופן מוערך כל השנה בהנחלת העושר הרעיוני של המורשת הציונית ובעידוד הסקרנות האנושית בכלל.

     

    זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו   

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ענת אשר
    נחצה קו אדום. איתי שניר
    ענת אשר
    המורים זקוקים לסדרת חינוך. זיו תדהר
    מומלצים