תמיד אסתובב עם הידיעה שפיסת המוזיקה הראשונה שקניתי בחיי לא הייתה של הסטונס, או הדורס או אפילו רד-הוט או אר.אי.אם. לא לא, הקסטה הראשונה שרכשתי, שאשכרה הוצאתי כסף מהכיס וקניתי ראסמי עם קבלה והכל הייתה של אייס אוף בייס. זוכרים? אול-דאט-שי-וונטס איט-איז-אנאדר-בייבי... לא היה לי מושג מה הם קישקשו שם אבל בכל זאת ידעתי לצרוח את כל המילים ואני בטוח שאם היה אז יוטיוב הייתי מקבל מלאן תלפים צפיות בליינד. אלה היו ימים של מעגלי דיסקו וחוסר ביטחון, של חטיבה ושל כפות מאחורי האוזן, אבל עם הזמן השתפרו החיים וגם הטעם המוזיקלי שלי, עד שיום אחד אבא חוזר מסין ומביא דיסקמן שאפשר לחבר לטייפריקורדר ובאחר צהריים גשום בפסאג' הרצליאני, סבא קנה לי את הדיסק הראשון, הפסקול של אלאדין. לה לה לה איי-קן-שואו-יו-דה-וורלד לה לה לה. טוב, מה, נו, הייתי בן חמש-עשרה למה ציפיתם?

האלבום הזה שהיה כל כך בודד על המדף, סימן את נקודת הפתיחה לשנים של איסוף תקליטורים כפייתי. דמי הכיס שלי היו עפים ב"צליל" על כל רצועת מוזיקה חדשה, ולאוזניים של בן שש-עשרה כל מוזיקה היא מוזיקה חדשה. הייתי קונה דיסקים בלי לחשוב, אוסף כל שקל שהתגלגל ליד הטלפון או נפל מהכיסים של אבא בשביל לקנות את כל האלבומים של פינק-פלויד ואחר כך את הקופסה המהודרת שמכילה את כל האלבומים של פינק-פלויד. סתם ככה. אלו היו ימים נטולי אינטרנט וכשיש הרבה זמן פנוי ורק פלייבוי אחד במגירה, צריך למצוא עיסוקים נוספים מלבד. אז הקשבתי שעות והכרתי בעל פה והתווכחנו על משמעויות והחדר התמלא ואבא היה צריך להתקין עוד מדף ועוד מדף ובבוקר שבת אחד כשעשיתי ספירת מלאי נדהמתי לגלות קרוב לאלף דיסקים שברשותי. וזה היה עסק יקר. בסביבות 70 ש"ח לדיסק בשנות התשעים ובחישוב מהיר יוצא... שזה הרבה מאוד כסף.

אז למה אני מספר את זה? כי יש מהפכה בעולם המוזיקה!! כן כן,האם ידעתם שכבר לא צריך יותר דיסקים? שאפשר לשמוע מוזיקה... במחשב?! טוב, נכון, אני קצת מאחר לעגלת ה-mp3, האייטונס ומפרצי הפיראטים למיניהם. פשוט אף פעם לא עשה לי חשק לשלם על שירים לפי משקל או להוריד אלבום של דילן ולקבל התקפת וירוסים. גם פנדורה מבעסת כי אי אפשר לבחור מה רוצים לשמוע, אבל אז הגיע Spotify ואם זה לא מצלצל לכם מוכר, תעשו גוגל עכשיו!

הודעהעל Spotify חיכתה לי לפני חודשיים בתיבת הדואר האלקטרוני. אז זה היה עוד מועדון סגור בהזמנה בלבד, מה שתמיד מרגש אותי קצת כי בדרך כלל אני מגורש ממועדונים גם בלי הזמנה. ספוטיפיי זה כל מה שאי פעם חלמתם עליו, מוזיקלית. זו ספריית הדיסקים הכי גדולה בעולם והיא שם בחינם לכל דורש ובכל זמן ומצב נתון. כל מה שצריך לעשות זה להוריד את התוכנה וזהו, ברוכים הבאים למוזיקה כפי שלא הכרתם אותה אף פעם. הכל נמצא שם, כל אמן וכל אלבום והכל להאזנה מלאה, עם הוויז'ואל ועטיפות התקליטים וכל מה שצריך. אם לא בא לשלם אז צריך לסבול פרסומת מידי חצי שעה ואם משקיעים עשר דולר בחודש, ספוטיפיי יבוא גם לנייד שלכם וכל עוד אתם משלמים תוכלו להוריד מוזיקה בלי הגבלה.

ואני מסתכל על ערימות הדיסקים אצלי בסלון, מפלצות פלסטיק מונחות בערימות אחת על גבי השניה, קופסאות צבעוניות שמעלות אבק ודוהות לאיטן עם כל יום שעובר, וחושב לעצמי: "אלוהים ישמור איזה אידיוט אתה". כי עם כל הפלצנות, עם כל הקישקושים על הערך המוסף של החפץ המוחשי, אני חוזר הביתה, מחבר את הסלולרי למערכת ומנגן כל אלבום שאני רוצה, שומע כל אלבום שרציתי ולא הספקתי לקנות, או מאזין לאיזו המלצה של חבר. דיסק או לא דיסק המוזיקה היאאותה המוזיקה.

אז מה נשאר לעשות עם ספריית הדיסקים? הרי אין שום ערך כספי לנשאי המדיה האלו שגם ככה עומדים שם עם תאריך פקיעת תוקף! כן, באמת, הרי אומרים שהמידע נמחק מהדיסקים עם הזמן ובסוף אני אשאר עם אריזות ללא תוכן. לא מדובר כאן באוסף בולים, ובהתחשב בכךשתקליטים לא שווים כבר פרוטה, אני לא רואה את הנכד שלי מתעשר מהאוסף של סבא.

ואני, שתמיד בזתי למכירות החצר והחבר'ה שמחסלים דיסקים בקוורטר, מסתכל על תקליטי ושואל: מה עכשיו? מה הטעם בלשמור את כל אלו? והכי עצוב זה שאין לי תשובה. זה מפעל חיים שיורד באסלה. על כבודם של הספרים אני עוד יכול להגן כי את הפינות של הקינדל אי אפשר עוד לקפל, אבל הדיסקים? אין ברירה, צריך לשחרר. מוזר לחשוב שזו הקידמה שגומלת אותי מהחומריות ודווקא התפתחות הטכנולוגיה ושיכלולי האינטרנט מפצים על הצורך שלי באגירת חפצים מוחשיים.

"מכירת חצר - חיסול דיסקים! מתי? יום שבת, 12:00 בצהריים, גשם או שמש. איפה? סטייט סטריט שמאלה".