שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סופה ישנה - הכי ביטחוניסט, הכי מקומבן
    ביטחוניסטי, חורני, מקומבן, מתוחמן: אין ישראלי יותר מג'יפ הסופה, שחוגג יום הולדת 20. אלי פנגס לקח אחד לשטח בדיוק כשהשמיים אירגנו את המסיבה המושלמת, והראו שגם הם יודעים איך מריצים סופה

    גשם. הרבה גשם. קור אימים. שישי אחר הצהריים, השטח הארצישראלי הנגיש של אזור בן שמן מוצף מים ובוץ, ואין נפש חיה ככל שיכולה העין להשקיף דרך וילונות המים. עוד מעט תציץ השמש רק לרגע, ויחד איתה יזחלו מתוך החורים כל הקבלנים והסַפּרים עם הטיוטה לנד-קרוזר שלהם. עד אז - בתנאים הספוגים, הגועשים והמוטרפים האלה - אנחנו נמצאים בממלכה הבלעדית של הסופה. האוטו שאין יותר גבר ישראלי ממנו, שממשיך לנוע ויהי מה. גם כשסלעי ותלול. אפילו אם מדי פעם יש איזה גליץ' אחורה והצידה בבוץ למרות שכל הדיפרנציאלים נעולים וארבעת הגלגלים מנסים למשוך קדימה.

     


     

     

     

    הסופה הספציפית שאנחנו ישובים בה, חנוטים בפליס ובכובעי צמר, שייכת ל-ע' (אולי בכלל לא אכפת לו אם אכתוב ששמו עמרי, אבל אני מעדיף לכבד את פרטיותו). מודל 93', דור ראשון. השנה היא בת 19, ולמרות שאחרי הטיפול של ע' היא נראית צעירה ממניין שנותיה, יש להודות שהיא כבר סבתא: בקיץ האחרון החלו נכדותיה מהדור השלישי להתגלגל מפס הייצור בנצרת עילית, המקום היחיד בעולם שממש יש בו תעשיית רכב ישראלית.

     

    עם רקע כזה מתבקש לקחת את הסופה אל נוף ילדותה שבגליל, ועל הדרך לחגוג 20 שנה לרכב מיתולוגי, אבל למי יש חשק לתת את הנסיעה מאזור ירושלים לנצרת בטרקטור הזה. וגם אם היה חשק, כסף לדלק בטוח אין. ועוד עניין קטן: אם הסופה מוסיפה לשאת אותנו בגבורה על גבה אחרי שני עשורים, זה לאו דווקא בזכות היצרן. זה קורה יותר בזכות ע' ועוד אנשים מיוחדים כמוהו, שמאמצים סופה עם עבר מוסדי ומעניקים לה חיים שניים באזרחות. מכיוון שכך, פשוט לקחנו את הסופה האחת הזאת לטיול יום הולדת בבוץ.

     

     

    שביל מאוד בצד

    הסופה של ע' היא פליטת מג"ב. הסיפור שלה די אופייני לסופות בבעלות פרטית, מכיוון שכולן - או רובן המוחלט והמוחץ - החלו את דרכן במוסדות מדינה. משטרה, מג"ב, חברת החשמל, קק"ל, כאלה. צה"ל לא נמצא ברשימה מהסיבה הפשוטה שהסופות הצבאיות מסיימות את חייהן בגריטה, או כך לפחות גורסת הגירסה הרשמית. בפועל, לא מעט מהן מתפוררות בסדנאות צה"ליות, ובמותן מצוות חיים לסופות אחרות שגם בהן יבוצע קניבליזם פוסט-מורטום.

     

    כשסופה יוצאת לאזרחות היא עולה על משעול משלה, מתקדמת ומשתנה, והופכת עם הזמן ליצור יחיד במינו. אין שתי סופות זהות; חלקן מיועדות לעבודה,

    רובן לטיולים, מיעוטן משופרות לצורך יכולת עבירות פסיכית באמת, וכמה נדירות ויחידות סגולה הופכות לאשכרה רכבי מרוץ. את הסופה שאיתנו, אם כבר נגענו באפיון הזה, בנה ע' לטיולים. זאת הגירסה הארוכה, עם גג קשיח ודולף, הגבהה קטנה של המרכב על המתלים, וזיווד מאורגן ומוקפד שמאפשר לך להיזרק ארבעה ימים בשטח, בלי לראות אפילו עמוד חשמל. הסיבוב הזה, כמה שעות בבסיס הרי יהודה ביום שטוף גשם, קטן עליה.

     

     

    בתוך תא הכפפות הפתוח זרוקים שני גלילים כמעט שלמים של נייר טואלט. כל ארבע דקות אנחנו מרימים אחד מהם ומנגבים את האדים שהצטברו על השמשה הקדמית. סביר להניח שחלק מכם צעירים מכדי להכיר את הפולחן הנכחד הזה, אבל בסופה סגורה ביום חורפי, הפעולה המיושנת והרומנטית הזאת נהיית אוטומטית. עוד אחד בסדרה של ריטואלים שאתה עושה מתוך היכרות עם אוטו ישן, כמו להרים קצת את הדלת על הצירים לפני שסוגרים אותה, או לצאת בגשם ולנבור מתחת למכסה מנוע כדי לפתוח את ברז הגינה שמזרים את המים אל מערכת החימום של תא הנהג.

     

    בכל רכב אחר, הפעולות האלה היו מקוטלגות כתקלות. בסופה בת 20 זה נחשב לאופי. משהו שאתה בוחר להסתדר איתו, כי הוא בכלל לא עניין בתוך מערכת היחסים המיוחדת שנוצרת עם הכלי הספרטני הזה. "זאת לא מכונית, זאת מכונה", הסביר לי ע' לפני שהפקיד בידינו את הסופה שלו. את המשפט הזה הוא שמע מהבעלים הקודמים, וכנראה שגם הקודם למד אותו מהבעלים שלפניו. "שחרר", זה הפירוש הכי נכון של ההצהרה הזאת. אין לשפוט סופה בסטנדרטים של סוזוקי ויטארה, כי היכן שהוויטארה נגמרת הסופה רק מתחילה.

     

    כדי להפנים באמת את המשפט האחרון צריך להתגלגל איתה בשטח. זה אולי הזמן לציין שלאף אחד מאיתנו אין עבר ג'יפאי מפואר, ובכל הקשור לעבירות בתנאים מחמירים כמו סלעים מכוסים בוץ, אנחנו טירונים מוחלטים. אבל מאחורי ההגה של אגדה על גלגלים, או לכל הפחות אגדה בהתהוות, יש תחושה אחרת. מעודדת. תחושה של גב חזק ופוטנציאל כמעט אינסופי.

     

     

    באזור המוכר של בן שמן, החצר האחורית של גוש דן, יש רשת כמעט אינסופית של שבילים. חלקם צירים מוכרים וקבועים; על אחרים הזדמן לעבור איזה פעם או פעמיים, ופתאום הזיכרון הדהוי שלך מזהה אותם. אבל יש גם כאלה שמטפסים ונעלמים מהר על מדרון תלול בין העצים, והם תמיד היו סוד גדול שאף פעם לא היה חשק להתמודד עם הגילוי שלו. השבילים האלה הם לרוב כמעט בלתי נראים; זוג קוליסים ותיקים, סימני צמיגים בני כמה שנים, סימני מעיכה בתוך הדרדרת שהעשבייה כמעט בלעה אותם לגמרי. זהו. וזה מלחיץ.

     

    בתוך ראש שחושב דרך הגלגלים של סובארו פורסטר למשל, השבילים האלה הם מלכודות שלא כדי להיכנס אליהן. אבל אחרי עוד ניגוב קצר של השמשה עם נייר טואלט, אתה מבין שככל הנראה פרצו את התוואי הזה עם מכונה בדיוק כמו הסופה הזאת. ביום הסוער הזה, היה ברור שאם לא עכשיו, אימתי. שילוב ל-4X4, גיר ב-low, הילוך שני, ויאללה. מתחילים לטפס. ואז נופל האסימון.

     

    עשה כזאת בעצמך

    הסופה היא למעשה ג'יפ. כאילו, Jeep: היצרן, "תעשיות רכב נצרת", הוא רק אחד מכמה זכיינים בעולם שמייצרים ומרכיבים כלי רכב על-פי הפורמט המוכר מבית קרייזלר. כדי לא לסבך את העניינים בעניינים לא מעניינים, נציין רק כי מה שמבדיל את הסופה דור ראשון מהג'יפ CJ שעליו היא מבוססת, הוא ההגדרה Heavy Duty: הסופה עמידה יותר בזכות מכלולים מחוזקים ומשודרגים שמיועדים לעמוד בדרישות של רכב שטח צבאי.

     

     

    המבנה הבסיסי פשוט מאוד: מרכב שיושב על שלדת קורות (נו, שאסי) שממנה תלויים שני סרנים על מוטות מייצבים ועל קפיצי עלים. הטכנולוגיה של הקפיצים האלה היא בת יותר מ-200 שנה, מין סידור ספרטני עם מהלך מוגבל שבנוסף לפשטות ולחוזק, מביא איתו גם נוחות נסיעה של מיטת מסמרים. חוץ מכל אלה יש בסופה גם מנוע: שישה צילנדרים בטור בנפח כולל של 4.0 ליטרים. זה יוצא 180 כ"ס עם מומנט זמין כבר מסל"ד תלת-ספרתי.

     

    כל זה, כאמור, מהווה רק בסיס. בהיותה רכב שנבנה לפי תפיסה אמריקאית, הסופה היא חתיכת משחק לגו ענק למבוגרים - ופה טמון סוד המשיכה שלה. על בסיס הבסיס אפשר לפרק, להרכיב ולהחליף כמעט כל דבר; הכל פשוט, זמין, אמין וזול. שוק החלפים-שיפורים של הסופה בישראל פעיל ותוסס, וכולו מתנהל שתי רמות מתחת ליצרן ולמחסן החלפים שלו: משום מה, "תעשיות רכב נצרת" עובדים כיום רק מול המוסדות. השוק הפרטי מתנהל לבד, בניתוק מוחלט. תשאלו למה ונגיד לכם שאין לנו תשובה.

     

    כש-ע' התפנה לבנות את הסופה שלו בהתאם לרצונותיו ולצרכיו, הוא קפץ ראש לתוך השוק הפרוע הזה והתחיל להגשים שאיפות ולכבות שרפות טרם פריצתן. כל המכלולים הבעייתיים הוחלפו בכאלה שהוכיחו את עצמם לאורך השנים: הגג שמעל הראש שלנו הוא כבר השני של הסופה הזאת, ו-ע' עדיין מחפש "סגירת מג"ב" עם גג מעט מוגבה.

     

     

    קפיצי העלים לא מקוריים מהמפעל, אלא מאיזה כפר. המוטות המייצבים פורקו ונחים עכשיו בחצר. הרכב גבוה במשהו כמו 12 ס"מ מהמקור, והחזית היא של דגם 94' ומעלה, פשוט כי הפנסים הכבדים של החזית המקורית והמכוערת תלשו את הכנפיים שבתוכם הם היו מותקנים. כן, לא כל הפינות בסופה המקורית היו תפורות כמו שצריך, אם נתנסח בעדינות.

     

    אחרי כל זה, ברור למה הסופה היא פחות מכונית ויותר משאית 6x6 מבחינה הנדסית ותחושתית. במהלך ההתגלגלות הבוטחת שלה בשטח, אפשר לחוש ים של תנועות לכל מיני כיוונים לא מוכרים. התחושה בתוך המרכב היא של ציפה על השלדה והמתלים; תזוזות קלות הצידה של הזנב, נדנודים רכים, רכינה מזדמנת אל אחת הפינות. הערפול הזה מקורו גם בהגה שמגיע עם חופש מובנה, שנועד לסנן מעט את השטח, ועם השנים מתפתח ליותר מרבע סיבוב ריק מתגובה לכל צד. הוסיפו לזה מהלך מתלה מוגדל בזכות ההגבהה ואת היעדרם של חלק מהמוטות המייצבים - או משהו כזה, תשאלו את ע' - וקיבלתם עכביש גמיש ששוקל יותר משני טון.

     

    ככה יוצא שאתה יושב מאחורי ההגה בזמן שהסופה מטפסת במעלה שביל ישן ונסתר, ולא מאמין איך הדבר הזה ממשיך להתקדם ברכות, רותם מומנט וסבלנות לכדי מיצג תנועה איטי ומעורר הערצה. זה מין סרט אימה שבו אתה צופה במדרגות סלע רטובות דרך מסך עכור מאדים, חורק שיניים בדאגה, ואז גל קטן של צבירת גובה שקטה והסרט ממשיך כאילו לא חלפת על פני אלמנט שקשה לטפס אותו אפילו ברגל.

     

    שהאחרון יכבה את הסוויץ'

    הקסם של הסופה לא נמצא רק באיך שהיא לועסת את השטח כמו קערה של מקרונים, אלא בעיקר במקומות שהיא מסוגלת להביא אותך אליהם. אם תתייחס אליה בכבוד, היא תיקח אותך לפינות שאף מכונית שעולה פי ארבעה לא תוכל לבוא בשעריהן. כמו אותו עמק נסתר שנמצא בקצהו של השביל הוותיק: פחות מ-20 ק"מ מתל-אביב, והסופה שמה אותך מול נוף משתק של יערות אורנים ושדות חיטה ועננים כבדים, שדרכם מחליקות קרניים של שמש אל הסלעים שמבריקים מרטיבות נדירה. מקום מעולה לתצפית רחבה ולהגיג קטן בעניין אוטו גדול.

     

     

    כמו הלנד-רובר דיפנדר לבריטים, ככה הייתה צריכה להיות הסופה לישראלים: מקור גאווה. הפורמט והמנוע אמנם אמריקאיים, אבל המכונה הזאת היא כחול-לבן. סוס עבודה לאומי שמנייד את הכוחות שלנו, מתחזק את התשתיות ושומר על היערות. רכב שמשקף את האופי שלנו, את האתוס, את הגישה. החל בביטחוניזם, עבור בקומבינות וכלה ביצירתיות, כושר העמידה והדחף להמשיך קדימה. אבל מול הנוף הכל כך ישראלי, על סיפונה של סופה כל-כך ישראלית, אין גם מנוס מתחושה של סוף שהולך וקרב.

     

    הסופה 3 מיועדת, לפחות כרגע, לצבא וליצוא בלבד. נדמה שאותה נזילה של הכלים האלה אל השוק האזרחי עומדת להיאטם, ואילו הכלים מהדור הראשון הולכים ומתמעטים, הולכים ומזדקנים. חלק לא קטן מהם מסיימים את חייהם בתור רכבי הברחות בגבולות הדרום אחרי שהופשטו ונחתכו ונקצצו ונזרקו במדבר בסופו של מרדף. זה סוף עצוב, וכדי להימנע ממנו, פרנואידים מסוגו של ע' שומרים על הסופה שלהם כמו בת משפחה. במקרה שלו היא חונה בחצר מתחת לסככה, קשורה למקומה בשרשרת ענק שמיועדת לעגון ספינות למזח, עם שני סנדלים על הצמיגים מצופי הבוץ, מנעול הגה, אימובילייזר ואפילו סוויץ' סודי שצריך לפרק חצי אוטו כדי להגיע אליו.

     

    עוד רגע יתחיל שוב הגשם ויגיע הזמן להחזיר את הסופה הביתה. אבל פתאום זה לא כל-כך קל, כי לא לוקח לה יותר מדי זמן לטפס לך עם דיפרנציאלים נעולים אל תוך הנשמה. אז אנחנו נשארים קצת מעל העמק, מנגבים מדי פעם את האדים מהשמשה, יוצאים לרגע החוצה לסיגריה קפואה ומביטים בציפוי הבוץ שהשפריץ עד הגג, ואז מרימים את העיניים לנוף ומרגישים כמו מלכים. עובדה, יש לנו מלכה. זקנה, אבל מלכה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים