שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הגיע הזמן להתפייס
    אני מודה שעדיין לא ברור לי לגמרי איך אירוע קטן הרים מדינה שלמה על הרגליים. למרות איומים על חיי, אני מאמינה בדו-קיום. רק כשנתגבר על הפחד, נתקדם אל פיוס אמיתי

    חודשיים עברו מאז אותה נסיעה מפורסמת באוטובוס שבה פעולה פשוטה שנראתה לי טבעית הפכה לסערה תקשורתית שחרגה אפילו מגבולות ישראל על אופייה של המדינה הקטנה והצעירה שלנו. לקח לי הרבה זמן להבין כיצד אירוע קטן, לא אלים במיוחד ובטח שלא חריג הצליח להרים מדינה שלמה על הרגליים, ואני מודה שזה עדיין לא ברור לי לגמרי.

     

    במהלך החודשיים האחרונים קיבלתי מחמאות מרחיקות לכת והשוואות (מופרכות, למרבה הצער) לאושיות כמו רוזה פארקס, ולצדן זכיתי גם למנה יפה של השמצות (חסרות בסיס, למרבה השמחה), עלבונות פומביים וגם איום או שניים על חיי. התגובות הנלהבות מחד וההשמצות מאידך נאמרו באותו הטון בדיוק והמסר משתי קבוצות האנשים הללו היה בעיניי זהה, במידה מסויימת: לעולם לא נקבל את מי ששונה מאיתנו.

     

    עוד בערוץ הדעות  של ynet:

    אלימות במוסדות לילדים? גיליתם את אמריקה / אסתר הרצוג

    דיאטת כאסח לצה"ל / אבי שושן

     

    ליד האוטובוס שבו התחוללה המהומה לפני חודשיים  (צילום: טניה רוזנבליט) (צילום: טניה רוזנבליט)
    ליד האוטובוס שבו התחוללה המהומה לפני חודשיים (צילום: טניה רוזנבליט)
     

     

    מי שתמך בי, עשה זאת כי לדעתו הובלתי מאבק נגד החרדים ובקולות רמים ביטא את שנאתו כלפיהם. אלה שהשמיצו אותי אמרו שלעולם לא יקבלו את החילונים וכי יש להילחם בכל מי שמנסה לשנות את סדרי העולם שלהם. הקולות הללו, שהיו יותר בולטים בתקשורת מאשר בדף הפייסבוק שלי, הפחידו אותי אף יותר מהאיומים שקיבלתי, שכן הבנתי שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו במהרה במלחמת אחים.

     

    אך, ראו זה פלא, לפתע פתאום, כל אותם קולות נעלמו ונדמו והתקשורת עברה לנושא הבא שעל סדר היום, כפי שהיה צפוי שתעשה. המלחמה התקשורתית הסתיימה, חזרנו למרמור השקט שלנו, ואני נותרתי עם השאלה מה קרה לנו בכלל בחורף הזה מלבד הרבה צעקות, סיסמאות, הפגנות ופוליטיקה? מה ניסינו לשנות, מהו אותו שינוי שכולנו מחפשים והאם משהו בכלל השתנה? מישהו בכלל יודע על מה נלחמנו ואיך חזרנו כל כך מהר לאדישות שכל כך אופיינית לנו?

     

    ובכן, לדעתי השאיפה של כולנו צריכה להיות דו-קיום. עלינו ליצור מרחב ציבורי שבו כל אזרח במדינה ירגיש בנוח להיות מי שהוא ולבטא את עצמו בצורה שלא תפגע באחר, אך באותה המידה תאפשר לו לחיות לפי צו מצפונו ואמונתו. איך עושים את זה? פשוט מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב ולדבר אחד עם השני.

     

    להרגיש סוף סוף בבית

    במהלך החודשיים האחרונים נפגשתי עם נציגים מהקהילה החרדית במטרה להבין אותם קצת יותר טוב ונדהמתי לגלות את הפתיחות המדהימה שלהם. בשיחות שלנו דיברנו על נושאים כמו הגשמה עצמית, אמונה, רוחניות ואהבה ואפילו על נושאים של סקס וזוגיות וקיבלו אותי עם הדעות החילוניות המובהקות שלי, כאילו הייתי אחת משלהם, גברים ונשים כאחד. איש לא ניסה לשנות אותי, אלא להבין אותי, גם כשאמרתי דברים שנגדו את השקפת עולמם, וזה היה הדדי. היו הרבה דברים שהתקשיתי לקבל, כמו למשל העובדה שלפי הדת היהודית יש רק אמת גדולה אחת ואין מקום לאמיתות ואמונות אחרות, מה ששולל מיידית את הפלורליזם והדו-קיום.

     

    במקום להתחמק מדיון בסוגיה הזו שהיא הבסיס לאמונה שלהם, ניהלנו דיונים ארוכים בהם ניסיתי להבין כיצד נתפש אצלם הפלורליזם. "האדם הדתי אינו פלורליסט בדעות שלו", השתדלה להסביר לי אשה אחת שלמדתי להעריך מאוד. "אנחנו מאמינים שיש רק אלוהים אחד אשר נתן לנו את התורה במעמד הר סיני. אבל מבחינה מעשית, אסור על היהודי לכפות את דעותיו על אחרים. ולכן מעשית, החברה החרדית מאד פלורליסטית, שכן היא לא עוסקת בכפייה לאמונה. אין לו גם שום עניין לשנות או לכפות את אורח חייו על אף אחד אחר. פלורליזם, לדעתי, זה היכולת לראות את הטוב בשני, לכבד אותו על היותו בן אדם גם כאשר לא מסכימים עם הדעות שלו. זו עמדתו של רוב רובו של הציבור החרדי השפוי".

     

    כאשר הפחד שולט בנו, ברור שכל פתרון של פיוס אינו אפשרי. אם החרדי מאמין מספיק חזק בצדקת דרכו, הוא לא צריך לפחד מההשפעה הרעה של החילונים, ואם אנחנו מאמינים בעצמנו, נוכל גם להיות סובלניים יותר כלפי השונה. לא צריך להסכים עם כל מילה של הצד השני כדי לקבל אותו, אבל בלי מילים לעולם לא נוכל להכיר אחד את השני באמת ולעולם נישאר באותה תפישה סטריאוטיפית. אם נצליח למגר את הפחד, נוכל להתקרב אל פיוס אמיתי ואל מדינה שבה כל אחד יוכל סוף סוף להרגיש בבית.

     

    טניה רוזנבליט, כותבת ומתרגמת. לומדת בבית הספר לאומנויות קאמרה אובסקורה.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עלולים להגיע למלחמת אחים. טניה רוזנבליט
    צילום: צביקה טישלר
    מומלצים