עלייתו ונפילתו של יום

המבט. באותו לילה אכל אותי הגעגוע עוד יותר. כל המבטים שקדמו לו הפכו פתאום לזיכרונות. בלי שיכולתי לעצור אותם. לא היה כאן זיהוי של יופייה. לא שערה המתפזר ברוח. לא עיניה החודרות. רק תחושה של סוף מר, עם סוכרייה מתוקה בפה. התנדנדתי מהמיטה אל השולחן, עליו הייתה מונחת מכונת הכתיבה שירשתי מאף אחד. הזמן היה איטי.
אולי בכל זאת היא תבוא, אחרי הכל ?
התחלתי להדפיס בקול, שיהיה ברור לה שאני ער: למה את לא כאן? את אוהבת להנחית את ההיעדרות שלך לכל עבר.
הקשבתי לרחשי המכוניות העוברות ולאזעקות של המכוניות החונות.
הייתי קצר-רואי. לא התמקדתי מעולם במדף הספרים הגדוש שלי ולא חשבתי אף פעם על זווית הפוכה מזו שהייתה לי. ההרגשה של המוסיקה במכשיר שלטה בי לחלוטין, הזיזה אותי ממקום למקום, שיחקה בגופי הרזה. מהחלון ראיתי כתמים חסרי צורה. פחדתי מזהותם האמיתית. אולי בכל זאת היא תבוא, אחרי הכל?
המשכתי לכתוב:
זה בסדר. להיות לבד.
הטלפון צלצל.
הלו?
הקשר הזה חולה.
שתקתי. היא המשיכה בהצלפות האכזריות, אחת אחרי השניה:
זה לא יילך. זה לא מתאים. אני אף פעם לא מרוצה, אני לא מרגישה טוב, אני לא שמחה. כל האנשים שסביבי זרים לי.
אמרתי לה כמה דברים חסרי חשיבות, ללא כל השפעה.
היא המשיכה.
מכתבים, כן. אבל אני לא רוצה לראות אותך יותר. אני לא רוצה שנשמע מוסיקה ביחד, או שנטייל.
אז אני חסרת רגש.
אתה חושב שאני גוש קרח?
אתה חושב שהיית מצליח לחיות איתי?
אני לא יודע, אבל אני יודע שאני רוצה.
למה ?
כי אז יהיו לנו כל הזיכרונות האלה, כמו שלפעמים הייתי רוצה להיות זקן, כדי שיהיו לי הרבה זיכרונות. אני מקווה שאת מאמינה.
היא השאירה אותי עם שקט ארוך, שגרם לי לאבד את הריכוז המאומץ שהיה לי בשיחת הטלפון הלילית.
השקט נשאר איתי בסבלנות עד שהקו נותק, שעה לאחר מכן.
תוך דקות נפלה אצלי הפקודה לביצוע הפעולה המצמררת של חדירה לבית האויב, ביתה. לא האמנתי שהיא אכן תתבצע, אך גדולים ממני העידו שגם הם היססו רבות בדרך לשחרור עמם, אדמתם או ליבם.
דפקתי על דלת דירתה.
ראיתי את חור העינית מתמלא בשחור, ושוב מתבהר.
המוסיקה הקלאסית שבקעה מתוך הדלת הוגברה לפתע.
דפקתי שוב, חזק יותר.
צלצלתי.
עמדתי שם יותר משעה.
ראיתי את השחר הכחול עולה דרך חלון חדר המדרגות, ואת הקירות האפורים מתמלאים בצבע תכלת עדין. שוב איבדתי את הריכוז. חשבתי לעצמי, אילו רק יכולתי להישאר כך, קפוא ברגע אחד, שבו הבניינים מתמלאים בצבע תכלת ! להישאר כך, בלי לבצע את החטא הזה, של להוציא מילה מהפה...
כשהתכלת הפכה לכתום כבר הייתי מחוץ לבניין, צועד.
זרקתי מבט על אורות גוש דן הנכבים ודמיינתי את חיוכה של אהובתי האחרונה. לא הרגשתי דבר אחיד. זה היה מחולק לכמה ערוצים. לרגע התכווץ לבי והחמיץ למחשבות מסויימות, וברגע שלאחריו הוא התרחב ונרגע. האושר קיים, אמרתי בקול, אך עדיין לא חשתי בו.