לואנה נלחמת בגירוש: "קורעים אותי מהמשפחה"

"משרד הפנים קורע אותי מהמשפחה שלי. הם אומרים שאני צריכה לחזור לאבא שלי, אבל אני לא מבינה על איזה אבא הם מדברים. את האבא הביולוגי שלי בברזיל לא פגשתי שנים. האבא היחיד שאני מכירה נמצא כאן". כך מספרת ל-ynet בייאוש לואנה סוארס בת ה-20, ילידת ברזיל שמתגוררת בשלוש השנים האחרונות בישראל עם בני משפחתה, לאחר שמשרד הפנים הודיע לה כי עליה לעזוב את הארץ תוך שלושה חודשים.

אביה של לואנה נטש אותה כשהייתה בת שש. כעבור כמה שנים נסעה אמה, קלי, לארצות הברית בתקווה שתוכל לשפר שם את מצבה הכלכלי. היא פגשה שם את יצחק, ישראלי שלימים יהפוך לבעלה ואב בפועל עבור לואנה. ב-2003 נולדה חנה, בתם המשותפת של בני הזוג, ולואנה בת ה-12 התאחדה עם אמה ואחותה אחרי שנה וחצי שבה גרה אצל סבתה.

ב-2008 עברה המשפחה להתגורר בישראל. אחותה הקטנה של לואנה קיבלה אזרחות מתוקף היותה בתו של ישראלי. בני הזוג שלא יכלו להתחתן בישראל בשל היותם זוג "מעורב", הסדירו את מעמדם כ"ידועים בציבור". בעקבות זאת הוסדר מעמדה של האם בישראל,

 אבל בקשתה של לואנה להסדיר את מעמדה נדחתה מכיוון שנוהל "ידועים בציבור", בניגוד לנישואים, לא מאפשר מתן מעמד לילדיו של אזרח זר.

בניסיון להתגבר על המכשול, גייסו בני הזוג כסף ונסעו לקפריסין, שם נישאו בחתונה אזרחית. אולם בקשתה של לואנה שוב נדחתה, הפעם משום שהייתה כבר בת 18 ונחשבה לבגירה. יצחק, אביה החורג, החל לאבד תקווה: "אמרו לנו 'תגישו את הטפסים האלו', והגשנו. אמרו 'תתחתנו', אז התחתנו. כבר ארבע שנים משרד הפנים נלחם במשפחה אחת קטנה. מדינת ישראל כולה נגד ילדה אחת בת 20. מה עוד הם רוצים מאיתנו?".

"נלחמים כבר שנים, נגמר לנו הכוח" 

לדברי האב, "משרד הפנים מפרק משפחה בהחלטה שרירותית. אנחנו נלחמים כבר שנים בביורוקרטיה הישראלית ונגמר לנו הכוח. זה כאילו המדינה מתערבת באהבה שלי, נכנסת לי לנשמה ואומרת לי 'את זה כן, את זה לא'. בסך הכול אנחנו מבקשים לחיות". 

בנימוקים שהציגה ועדת ההשגה של משרד הפנים להחלטתה לדחות את בקשת המשפחה נכתב כי "מהמכתבים שצורפו להשגה ולתשובה עולה כי מדובר בבחורה חרוצה ואינטליגנטית. אין כל טענה בדבר היעדר קשר מוחלט עם אביה שאתו היא מתכתבת באופן סדיר באינטרנט ובמידה שהמשיגה תהיה בקרבתו יועמק קשרם". 

"זה מעליב ומזלזל שקובעים עבורי שאני צריכה לחיות עם אבא שעזב אותי רק בגלל שדיברנו בפייסבוק, כאילו את אמא שלי ואת אחותי שנמצאות כאן אני לא צריכה והן לא צריכות אותי", אומרת לואנה בתגובה, "האמת היא שאני לא יכולה אפילו לדמיין פרידה מהן".

לואנה למדה עברית בכוחות עצמה וצברה חברים ישראלים במסגרת לימודיה בכפר הנוער עיינות.

"בישראל אני מרגישה בבית. אני אוהבת את האנשים ולא יכולה לראות את עצמי במקום אחר. השתתפתי פעמיים בגדנ"ע ושם הבנתי שאני גם רוצה להתגייס לצה"ל - גם כדי להיות כמו כולם וגם כדי להחזיר משהו למדינה הזאת.

"אחרי הצבא אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהקים כאן משפחה, אבל כל עוד אין לי אשרה אני לא יכולה לעבוד או ללמוד. אני תקועה, מדוכאת ועצובה. אני לא יכולה לעשות כלום חוץ מלראות את הזמן עובר".

האופציה האחרונה: בית המשפט

כעת, אחרי שהערר שהגישו נדחה על-ידי ועדת ההשגה, מתכוונת המשפחה לפנות לאופציה האחרונה שנותרה לה - בית המשפט. "אני לא יודעת איך אוכל להיפרד מהבת שלי", אמרה האם קלי בכאב, "זו לא אופציה. אין לנו ברירה אלא להילחם עד הסוף. זאת הבת שלי, איך אני אמורה לחיות בלעדיה?".

לדברי קלי, מאז דחיית הערר מסתובבת לואנה ב"תחושת עצבות נוראה. היא ילדה טובה ואחות טובה. לחנה יש רק את לואנה. היא עוזרת לה בשיעורי בית ולוקחת אותה לכל מקום, אפילו לאספות הורים בבית ספר. היא כמו אמא שנייה בשבילה".

לואנה (מימין) עם המשפחה. "לא יכולה לדמיין פרידה"

עו"ד גיא ברנד, המייצג את המשפחה, אמר כי "ההחלטה לגרש את לואנה מישראל היא טעות משפטית ומוסרית חמורה. רשות האוכלוסין אינה יכולה לכפות על בני זוג שבהם כבר הכירה כידועים בציבור להינשא בחו"ל כתנאי לכך שלא תגרש את בתם הקטינה מישראל".

עורך הדין הדגיש כי "לואנה הגיעה לישראל בעודה קטינה, לאחר שחיה עם אמה, אחותה ויצחק במשך שמונה שנים. לואנה הייתה תלמידה טובה, הלכה לגדנ"ע, ביקשה להתגייס לצה"ל, אך עדיין נותרה היחידה שלא קיבלה מעמד חוקי בישראל מבין בני משפחתה". הוא קרא לרשות האוכלוסין וההגירה להשתמש בסמכותה ולהפוך את ההחלטה והביע תקווה ש"המשפחה לא תצטרך לפנות אל בית המשפט לשם כך".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה כי בחנה את הבקשה בהתאם לנהליה "והפעילה מעבר לכך שיקול דעת בבחינת ההיבטים ההומניטאריים ולא מצאה כי יש מקום ליתן למשיגה מעמד בישראל. כפי שניתן לראות מקריאת ההחלטה, יו"ר ועדת ההשגה בחן הן את סבירות נוהלי המשיב והן, במסגרת חובת הרשות להפעיל שיקול דעת, את ההיבטים ההומניטאריים של בקשת המשיגים ומצא – בדין – שההחלטה סבירה". ברשות הוסיפו כי "לאור האמור לעיל, אין לומר כי מדובר באטימות וטעות מוסרית ומשפטית חמורה".