בדרך לקומבה מלה

"בוא לכאן אדוני, אני אקח אותך. לאן אתה רוצה, לפהאר גאנג'? לא כדאי לך, האוטובוס של איר אינדיה, יותר טוב מונית. פיקסט פרייס!" עברתי את שורת המוניות וניגשתי אל הכיכר הקטנה שמחוץ לשדה התעופה האפרורי של דלהי. טוקטוק, תלת אופן שנקרא גם אוטוריקשו, הביט בי בשאלה, מטה את ראשו שמאלה וימינה בדרך ההודית. נכנסתי אל התלת-אופן ונתתי לעוף המוזר, העצבני, שצבעיו שחור וצהוב, לדהור במלוא מנועו הקטן והמתאמץ על הכביש הרחב, המוליך מהקצה הדרום-מערבי של דלהי אל המרכז. יש משהו קריפטי באוטוריקשו. למרות פתיחותו אל העולם והיותו סממן הודי מובהק.
דלהי היא השער להודו. אני מעדיף אותה בהרבה על בומבי. נהג התלת-אופן הביט בי בשאלה דרך המראה והשתחל בין שתי מכוניות בתנועה שהלכה וגברה. הוא זז מדרכו של אוטובוס שפנה לתחנה המרכזית, המובילה לרג'אסטאן. מתחת לעצי הפיקוס הקדוש עמדו מוכרי הפורי והסמוסות. תה הודי מבושל בחלב ממותק עם תבלינים. מצוין. הקפנו את כיכר קונוט פלייס, שבה ניצלתי פעם ראשונה בהודו, כשנכנסתי ביום חם לפני 18 שנה לתוך הגלידרייה של "נירולה" כדי לנשום כמה דקות אוויר שהוא לא הודי צפוף, חם ומעיק.
רחוב ארוך יוצא מקונוט פלייס - הגבול של ניו דלהי שהקימו הבריטים - וחודר לתוך העיר המוגולית. בניו דלהי שדרות רחובות, בתים מסוגננים, מדרכות גבוהות. שום שטות כזאת לא קיימת בדלהי הישנה, זו שאני אוהב, שממנה בעצם מתחיל המסע. כמו כלב ציד שמביאים אל התא שלו, כדי שיאגור כוחות לקראת הזינוק. דלהי נמצאת על גדות נהר הימונה. היובל האדיר של הגנגס, שאל הכינוס שלו - במפגש שבין הגנגס והימונה באללאהבאד - אני נוסע.
הטוקטוק פונה ונכנס לתוך הכאוס של הפהאר גאנג', המיין בזאר, השוק של דלהי, מקום שבו נמצאים המלונות של התרמילאים. בחרתי בטוב מכולם. בזה שיש בו מיזוג אוויר וחדרים קולוניאליים. הודו כל כך זולה שאפשר להתפנק ולא להיגרר למאורות של החבורות הצעירות. מקלחת לקלף את הזוהמה והלאה, בחזרה אל הטוקטוק. אל הנהר.
נהג אוטוריקשו הוא דבר חשוב בהודו. מילא דלהי, שבאמת הייתי בה כבר מספר פעמים, אבל במקומות שהם פעם ראשונה, נהג מוצלח הוא בהחלט סוג של טייס אוטומטי שאפשר להזין בו נתונים מתוך ספר, מדריך או שמועה, והוא ילהטט בתלת-אופן שלו, יוביל לכל מקום שהנפש או הגוף שוקקים אליו ויחכה רגוע לרופיות שהוסכם עליהן.
הלאה, דרומה ומזרחה, אל המבצר האדום שבנה שאה ג'האן המוגולי, מהר לפני שיסגרו אותו. מבצר אבן חול אדומה שהיקף חומותיו שלושה ק"מ. מולו, בתוך השמש השוקעת, מאדים מסגד יום השישי שבנה המלך בן המאה ה-17. מתחתיו יש גן שבו משחקים ההודים קריקט. המסגד שמעבר לכביש הוא אחד הנפלאים שיש, ואותו אף אחד לא יסגור לי. ככה זה אצל אלוהים, הדלת תמיד פתוחה.
עברתי דרך חנויות העתיקות של הכניסה המוארכת והגבוהה. יש פה מציאות שמעט כמוהן בהודו. המוגולים הגדולים. שושלת שהגיעה ממרכז אסיה, עם הפרסיות והאיסלאם, ונתקלה בהודו שקיבלה את השושלת והוציאה ממנה את מה שמקומות עם תרבות נותנים. חציתי מזרחה אל הפביליונים. אשה צעירה בסארי ירוק, נזם זהב באפה, נקודה אדומה למזל על המצח. שדות רחבים, מסילת ברזל עם צפצוף ארוך ומתמשך. והנהר. הימונה. כאן הוא כבר נהר. זורם במקביל לאפיק של הגנגס ממורדות ההימליה. מהתחנה ההררית של סימלה בהימלאצ'אל פראדאש (שם הוא נהר לבן וקוצף בתוך הרים ירוקים ולחים) אל השפלות החמות והמהבילות של האוטר פראדראש. זורם אל המפגש עם הגנגס.
אל אללאהבאד – עירו של אללה. המקום בו היה הקרב בין האלים והשדים, וכשנטתה הכף לצד השדים, פנו אלו בתחינה לברהמה, שפנה לשיווה, שציווה על שני הצדדים לחבוץ את ים החלב בעזרת הר, שעליו היה כרוך הנחש האינסופי, ובין שאר הדברים שצפו מהים החבוץ היה כד קטן שהכיל את משקה האלמוות. השדים מיהרו אל הכד, אלא שהאל וישנו הפך לנערה יפה והסיח את דעתם, וברהמה חטף את הכד, הסתובב איתו 12 ימים מסביב לעולם, מקדש ארבעה מקומות - אוג'אין, נאסיק, הארדוואר ופראיאג (שמה הקדום של אללאהבאד) - בהם נשרו ארבע הטיפות מהכד.
אל הקומבה מלה. לחגו של הכד. כל שלוש שנים בעיר אחרת. כל 12 שנים באללאהבאד. לזכר 12 הימים בהם נמשך הקרב הנורא בין הטוב לרע. כי כל יום בחייו של בן האלמוות שווה לשנה אצלנו, בני התמותה המתגלגלים. כל 144 שנים נסגר מחזור מיסטי מאז ימי הקרב. נוסע אחר עמד כאן לפניי. שואן דזנג הסיני, נסיך עולי הרגל נסע, לאללאהבאד (שנקראה אז אחרת) ב-634. הוא כתב שהמאמינים מרעיבים ומטביעים את עצמם במים הקדושים כדי להיוולד מחדש. שואן דזנג כתב שגם קופים ואיילים באים לצום ולטבוע במים הקדושים. נסעתי והלכתי לאורך מסלולו של שואן דזנג מסין דרך המדבר, שאיש לא יוצא ממנו חי, חציתי את ההרים השחורים וירדתי אל עמק ההונזה, ועכשיו אל התחנה הבאה שלו. שלי.
ה-144 האחרון היה ב-1988. אז היו שם כמה מיליונים. השנה הרבה יותר. ואני לא בטוח שאספיק להגיע בגלגול הזה לעוד 132 שנים. רק הידיעה המרגיעה שהנהר יהיה והודו תהיה, ובעוד 132 שנים יעמוד מישהו ויביט אל הנהר ויחשוב על הדרך שהוא עומד לעשות לאורך הנהר כדי להגיע למקום בו הכוכבים והירח מתייצבים בצורה המדויקת בשמים ומביאים למזל וברכה שאין כמוה ומזור לנפש הטובל במפגש הנהרות.