צדק חברתי, כי אתם הזקנים הבאים במסדרון

זה לא סוד שהחברה הישראלית מזדקנת. בכל המדינות המפותחות הולך וגדל חלקם של קשישים באוכלוסייה וגם בישראל שיעורם מצוי בעלייה. כיום למעלה מ-10% מהישראלים הם בגילאי 65 ומעלה ותוחלת החיים עולה. למרות זאת, ההוצאה הציבורית לרווחה ולביטוח סוציאלי עוברת תהליך הפוך לגמרי בעשור האחרון: קיצוץ עקבי.

התמיכה בקשישים בישראל נמוכה בהרבה מהממוצע של ארגון הארצות המפותחות (OECD), ונמוכה אפילו יותר ביחס לממוצע האירופי. הקיצוצים החוזרים ונשנים בקצבאות גרמו לירידה ברמת החיים של הקשישים עד למצב של סיכון חיים, כמו למשל בעקבות הוצאות גבוהות על בריאות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חנין זועבי, אני איתך / זוהיר אנדראוס

זה לא ילדי הזרים, הסיפור הוא עתיד ילדינו / טל רפאל

ההוצאה לנפש לחודש בקרב קשישים עומדת על 6,226 שקלים בממוצע, וגבוהה משמעותית מזו של שאר האוכלוסייה (4,050 שקלים). כתוצאה מכך, למעלה מ-25% מהקשישים בישראל חיים מתחת לקו העוני, כמעט פי שלושה משיעורם היחסי באוכלוסייה. שיעור העוני בקרב משפחות שבראשן עומד קשיש מגיע לכ-60% ולמעלה משליש מהם תלויים כמעט לחלוטין במערך הביטחון הסוציאלי.

כעובד סוציאלי אני נתקל באנשים שלא מאמינים שלכל אדם מגיע לחיות בכבוד אם לא דאג לעצמו. כלומר, אם לא עבד ודאג לגיל הפרישה שלו - לא מגיע לו שאחרים יתאמצו עבורו. אבל אפילו אם נאמץ את הגישה האכזרית הזו, לא זה המקרה של קשישי ישראל. מרביתם עבדו כל חייהם, שילמו לביטוח לאומי והפרישו כסף לפנסיה, אבל בגלל האופן שבו פועלות מערכות הפנסיה, תנאי ותק ואחוזי משרה - רק כ-30% יזכו לתשלומים, ואלו שמקבלים אותם מגלים שהם לא מספיקים לקיום ללא סיוע מהמדינה.

איך זה קורה? כמה גורמים משתלבים כדי להפוך אדם שעבד כל חייו לקשיש עני התלוי בחסדי המדינה. ראשית, רמת השכר במשק נמוכה, וההפרשות ממשכורת נמוכה לא מעניקות לעובד פנסיה המאפשרת עצמאות כלכלית בגילאי הפרישה. שנית, ב-2003 הולאמו קרנות הפנסיה, הופרטו ונמכרו לחברות ביטוח, תוך הרעה בתנאים.

בנוסף, קצבת הזקנה מהוות כיום את מקור ההכנסה העיקרי של יותר משליש מהקשישים, אולם בישראל שוויין של הקצבאות הללו הוא בערך 15% מהשכר הממוצע במשק, בעוד שבמדינות ה-OECD קצבאות הזקנה מהוות לפחות 25% מהשכר הממוצע. בשילוב עם יוקר המחייה, קשישים רבים לא מסוגלים לרכוש תרופות או שירותי בריאות חיוניים. הם פשוט קונים מזון במקום תרופות.

יריקה בפרצוף הקשישים

אוהבים להגיד לנו שהמצב קשה ושהמדינה נאלצת לקצץ בבשר חי. אלא שהאירוניה היא ש"החיסכון" מוביל לבזבוז: המחסור בטיפול רפואי הולם מגדיל את מספר האשפוזים הסיעודיים, שעלותם עד 15,000 שקל לחודש. משרד הבריאות מסייע במימון 70% מעלות האשפוז, בעוד המשפחות נושאות בנטל 30% הנותרים (שרבים לא יכולים להרשות לעצמם).

השקעה בהעלאת התמיכה בקשישים עכשיו לא רק תציל חיים, אלא תוריד את הוצאות המדינה, על ידי הקטנת האשפוזים היקרים ואובדן ימי עבודה של בני משפחה הנאלצים לסעוד את הוריהם הזקנים.

האם זו הפרשנות של ישראל במאה ה-21 לתחינה "אל תשליכני לעת זקנה?" יריקה בפרצופו של הדור שהקים את המדינה וששרד את השואה? בכוחנו עדיין להציל את ההורים והסבים שלנו: יש לעצור את דהירת רכבת הקיצוצים בקצבאות הזיקנה ולהעלותן לרמה הנהוגה במדינות המפותחות. ניתן לשכלל את החקיקה בתחום הפנסיה, כך שלכל עובד תובטח פנסיה הוגנת. יש להסדיר ולייעל את התנהלותם של הגופים השונים העוסקים בנושאי סיעוד ולהבטיח את זכאותם של קשישים לשירותים רלוונטים בסל הבריאות.

הבעיה הזו היא הבעיה שלנו, אבל אנחנו עוצמים את עינינו. אנחנו סוגרים את לבנו בפני הזקנה במסדרון ושוכחים שיום אחד גם אנחנו נהיה שם. לאלו שחושבים שלהם זה לא יקרה, אני ממליץ לחשוב מחדש: נכון להיום, אין סימן לשינוי במצב. דור הקשישים הבא, כלומר אני ואתם, לא נזכה ליחס טוב יותר. 

יואב ברטוב הוא עובד סוציאלי במדור קשישים בשירותי הרווחה ומאסטרנט לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il